הפיורלנד, קווינסטאון וואנקה

השייט במילפורד סאונד –
הגענו בין הראשונים לרציף ממנו יצאה ההפלגה והצלחנו לתפוס את המקומות המשובחים ביותר על גג האוניה. מזג האוויר נראה כאילו נוטה לנו חסד . בתחילת ההפלגה עוד הצלחנו לראות מפלים שוצפים קוצפים היורדים אל תוך הים ממצוקי ענק, ולברך על מזלנו הטוב מבחינת מזג אויר. לאט לאט, החל טפטוף. בהתחלה שקט ונראה כבלתי מזיק, נותרנו כולנו על הסיפוו, מפגינים קשיחות יחסית לטפטוף הקל והבלתי מזיק. מרגע לרגע הטפטוף התחזק, וכעבור חצי שעה, לא נותר איש על הסיפון – גם האמיצים ביותר נאלצו לחזור פנימה, אל מול החלונות מלאי האדים, שמתאכזרים אל הנוף הנהדר שאמור להשתקף דרכם. במשך השעתיים הבאות, איש לא יצא אל הסיפון. הגשם היכה בספינתנו הענקית ללא רחם, ואנחנו יכולנו רק לראות מה אנו מחמיצים מבעד לזגוגיות – וזה נראה די הרבה – מצוקים בגובה מטורף (השיא הוא 700 מטר), מפלים שוצפים מהם כלפי מטה כמו פטריות אחרי הגשם. הספקנו לראות סנפירים של כמה דולפינים ו- זהו. עלי נפלה מרה שחורה, ושום דבר לא הצליח לעודד אותי. בשעות אחר הצהרים המוקדמות הגענו אל אתר הקמפינג, בו נותר לנו כזכור רק מקום ללא חיבור לחשמל, והתנחלנו בלובי שלו למשך כל הערב, משחקים סוף סוף במשחקי חברה. הגשם לא הפסיק לרדת לשניה. אבל באמת לשניה – אין דברים כאלו בארץ. הדרך לקרוואן היתה רצופה בוץ ובוץ. מהתמונות למדנו שהאתר ממוקם במיקום יפיפה על נחל של ממש, ואולם לא הצלחנו לראות דבר וחצי דבר מזה. כל הלילה הגשם לא הפסיק לדפוק על הקרוואן בעוצמה של ממש, גרם לי לדפיקות לב של ממש באשר לעמידות המסקנטייפ שעל גג הקרוואן שלנו, ובקושי ישנתי. הבוקר הגיע, לשמחתנו ללא נזילות, ויצאנו ליום חדש שוב דרומה לטה אנו, מתכננים הפעם לטייל ולהתעכב בדרך היפיפיה בה מיהרנו בדרך הלוך. המסלול הראשון עוד היה סביר – יצאנו עם מעילי גשם ועם מטריות לסיבוב של כחצי שעה למפלים מרשימים ביותר בתוך יער הגשם המוכר והאגדי והיופי העצום שב והפתיע אותנו. לאחר מכן, הגשם רק התחזק, לא מאפשר לנו לעצור בשום נקודה. כאן אציין כי ניתן לראות בניו זילנד מטיילים קשישים וצעירים כאחד, יוצאים כשהם עטופים במעילים גשם לראות אתרים, תוך אדישות לעניין הגשם – פשוט זו הבנה של "הרטב או אל תראה דבר" וגם אנחנו התאמנו את עצמנו ונעשינו עמידים יותר לגשם. אבל הגשם אשר היה לנו בפיורדלנד היה משהו אחר לגמרי. לא ניתן היה להישאר אדישים אליו. כל יציאה מהאוטו גררה גרבים רטובות בתוך שניה. בקיצור, מפלס הדיכאון והעצבים שלי עלה מדקה לדקה. אחר הצהרים הייתה מתוכננת לנו הפלגה למערת הגחליליות, וחששנו כיצד זה יצא לפועל במזג האויר המזעזע. לשמחתנו הרבה, וכאן מתחיל להשתנות הטון של הכתיבה שלי, להפלגה הזו גם הגשם לא יכל. סיירנו בתוך מערה יפיפיה, עם מפלים שוצפים בתוכה שמוארים בצורה דרמטית, כשבסוף הליכה קצרצרה מפליגים בסירת דייגים קטנטנה לתוך מערת הגחליליות. הוזהרנו שלא להרעיש כי אז הגחליליות יכבו את האורות שלהם, וכמובן שהמכשלה העיקרית היתה יולי. הזהרנו אותה חזור והזהר שהיא צריכה להתאמץ לשתוק, דבר כל כך לא טבעי עבורה, והיא הפתיעה ולא הוציאה הגה. המראה היה מרהיב – בתוך מערה קטנה אין סוף אורות כחולים ירקרקים של הגחליליות, כמו שמיים זרועים בכוכבים. נהננו כולנו מהמראה המקסים, הגם שהשהות במערה הייתה קצרצרה. בכלל, בכל הסיורים המוזמנים הללו (שאין דרך אלא לעשותם בסיור מאורגן), יש הרגשה של פס ייצור לתיירים והתמסחרות של הטבע, מה שפגם כמובן בחוויה שלנו. בדרך חזרה, לאחר שנראה שמזג האויר אינו עומד להשתנות לטובה בצורה משמעותית, ולמודי ניסיון מהשייט המאכזב במילפורד, ניסינו לדחות ביום או לבטל את השייט בדאוטפול סאונד. הפקידה בחברת הטיולים, שכנראה למודת קרבות עם תיירים מסכנים המנסים לבטל סיורים בגלל מזג האויר, לא הפגינה נחמדות יתר, בלשון המעטה. לדחות היה ניתן רק לעוד יומיים, ועל לקבל החזר כספי אין בכלל דרך לדבר. מאחר ולא רצינו להתעכב ביומיים שלמים, החלטנו בלית ברירה לצאת למחרת (אני כבר הייתי מוכנה, אם מזג האויר לא ישתפר, להמשיך הלאה ולעזאזל עם הסיור). הבוקר היה נראה מעט יותר מבטיח, וכדי לא להשבית שמחה לא אמרתי דבר ויצאנו להפלגה. זה אמור היה להיות מסע של 8 שעות – שייט לעבר השני של אגם מנפואי, משם באוטובוס לסיור בתחנת הכח שנבנתה באיזור ולקצה של דאוטפול סאונד, ומשם להפלגה בפיורד המפורסם שהרתיע אפילו את קפטן ג'ימס קוק. לא אשאיר אתכם במתח – באותו היום היתה ראות נפלאה ולא ירדה אפילו טיפת גשם. הסיפור של תחנת הכח שנבנתה במהלך כמה עשורים המל מ- 1960, שמנצלת את זרימת המים העזה מאגם מנפורי לדאוטפול סאונד, ואת הפרש הגבהים של 200 מ', ומייצרת חשמל שיכול להספיק ל- 380,000 משפחות, בהחלט מרשים. התצוגה של העניין קצת פחות מרשימה, ולא מאוד ריגש אותנו לראות את טורבינות החשמל הענקיות.
השיט בדאוטפול סאונד היה מאוד יפה. הפיורד יחסית צר, מלא באיים באמצע וירוק להפליא. חבורה של דולפינים התקרבה אלינו עד מאוד, והחלה בלהטוטים של סלטות וקפיצות – כאילו הם עובדים של חברת התיירות... הבנות נהנו בעיקר מקופסת הלגו הגדולה שהוצבה בתוך האוניה, ונאלצנו לגרור אותן החוצה מידי פעם באוזניים... בקיצור – היה סיור מאוד מוצלח ומהנה שפיצה אותנו על כל עגמת הנפש הקודמת. חזרנו לקמפינג, שם הבנות מצאו חברים וחברות ישראלים, וקפצו להן שעה ארוכה בטרמפולינות. ארוחת הערב הוגשה רק בשעה 21:30, מקלחות החלו בשעה 22:30, והפעם שעת ההשכבה הייתה 23:30 – שלא תגידו שאנחנו לא משתפרים...ולסיכום, יצאתי מהפיורד לנד עם רגשות מעורבים – המקום באמת מאוד יפה, אבל צריך בו יותר מזל משכל, כשבאופן סטטיסטי, שנים מתוך שלושה ימים הם גשומים, וכשצריך להזמין את ההפלגות יומים שלושה מראש – כל העניין הזה הופך להגרלת לוטו גדולה! J


הערת המתכנן : לנסיבות מזג אויר כמו אלו המצויות בניו זילנד, יש להיערך עם תוכניות מסלול חלופיות. אולם, לכשאלו לא קיימות/אפשריות כמו במקרה של ארץ הפיורדים (המרוחקת מאתרים אחרים) בעיקר כאשר גם התחזית המיוצגת ע"י החזאים אינה אמינה (ובכל מקרה לעיתים קיימות שתי תחזיות שונות בתכלית לאותו איזור) יש להיתמך באנשים אופטימיים הרואים את החצי המלאה גם בנסיבות אלו. כמו שאתם מבינים, מאיה איבדה זאת לחצי יום אך התאוששה בהמשך...
קווינסלנד –
התחלנו את דרכנו לקוינסלנד, עם ציפיות לפגוש עיר תיירותית, המרכזת את כל ספורט האקסטרים של ניו זילנד. הדרך לקווינסלנד היתה יפיפיה, וכשהגענו אל העיר, ליבנו התרחב – למי אכפת אם העיר תיירותית ומסחרית להחריד כל עוד היא ממוקמת על שפת אגם יפיפה, עם הרים נישאים הנושקים לעננים בפסגותיהם, ואשר כל מדרונותיהם ירוקי עד? ההפתעה עבורי היתה גדולה. התמקמנו בחניון של הטופ 10 החמוד, ומשם כל העיר הייתה במרחק הליכה של 5 דקות. התחלנו בסיור בעיר, אוספים ברושורים ומנסים להחליט מה לעשות. לאחר מכן עלינו ברכבל בשם סקיי ליין, לאחר ההרים הנישאים, והנוף מלמעלה היה לא פחות ממדהים. בראש ההר עשינו מסלול במעין מזחלות שנקראות luge – מזחלות עם כידון כמו של אופניים, שיש להם מסלול מרוץ כמו בקרטינג ועולים אליהם עם מעליות כמו של סקי. בסיבוב הראשון יולי הייתה איתי וים עם בן. מיותר לציין שיולי ואני ניצחנו, ושוב התרשמתי לטובה מהרוח ההרפתקנית של יולי שצחקה בכל נהיגת המרוצים הפרועה שלי במסלול. בסיבוב השני, אני הייתי עם ים, ורציתי לתת לה לנהוג בעצמה (היא היתה ברף התחתון המותר לנהיגה), אבל עוד לפני שעברנו את מגרש החניה של היציאה, ים נכנסה להסטריה קלה שהיא לא מצליחה לנהוג ולשלוט במזחלת, כך שנאלצתי לקחת ממנה את ההגה, ושוב – עקפנו את יולי ובן בסיבוב – למרות זעקות הפחד של "תאטי תאטי" שנשמעו מכיוונה של ים. את הסיבוב האחרון שנותר לנו, ניצלתי לסיבוב מבוגרים לגמרי בעצמי, במסלול למתקדמים והיה כיף מאוד – אני צריכה לעשות בהזדמנות קרטינג בארץ... החלטנו לעשות למחרת סירת מנוע באגם ולהמשיך לכיוון וואנקה. למחרת בבוקר, הגם שהבטיחו יום מקסים, כשעשינו את דרכנו לאגם, השמש התחבאה לה בין עננים, והרוח הקפיאה אותנו, מה שגרם לנו למחשבות שניות על השייט באגם. החלטנו ללכת לחפש את הגשר המפורסם של הבנג'י, ולחכות שהיום יתחמם, ותוך כדי הניווט אל הגשר קלטנו שאנחנו נמצאים ממש על הדרך לוואנקה והבנו שלקווינסטאון כבר לא נחזור. זו הייתה יציאה לגמרי לא מתוכננת, ללא מיצוי מספיק של העיר וללא הפרידה הראויה. הבנות הפסידו את הצ'ופר של ביקור באתר הקיווי (הציפור השמנמנה החמודה המקומית) עימו תכננו להפתיע אותן. לאחר כעשרים דקות נסיעה מקוינסטאון, נשקף לעיננו מצד שמאל אגם מדהים שללא היסוס כינינו אותו "אגם המראה" – הנוף ההררי והירוק השתקף עליו בצורה מושלמת. מה שהתחיל כעצירה לתצפית, המשיך בצעדה של כשלושת רבעי שעה סביב האגם, והסתיים בפיקניק של ארוחת בוקר על גדותיו. בן מצא נדנדה מאולתרת כמעין אומגה תלויה על עץ, והבנות חגגו עליה... טוב שיש הנאה גם מדברים של פעם, ולא רק מאטרקציות ממוסחרות...
הגענו לגשר הקאוואראו – שהוא אתר הבנג'י הראשון בעולם. כמובן שתפעול המקום לא היה מבייש מפעילים אמריקאים והוא כולל תצפית חופשית למבקרים, בית קפה, חנות מזכרות, חולצות וסרטי DVD לקופצים... הגענו בדיוק לקפיצה זוגית(!) של זוג רוכבי אופנים די מבוגרים... הם היו מחוברים אחד לשני, ולא הבנו איך אבל הראשים שלהם לא התנגשו תוך כדי הקפיצה. הבנות הסתכלו במבטים מפוחדים על המחזה המוזר הזה של קופצי הבנג'י, אבל אחרי שרואים שלושה ארבעה קופצים יוצאים מזה בשלום, העסק מתחיל קצת פחות להפחיד את הצופה מהצד – אם כי לא מספיק כדי להביא אתנו אל קרש הקפיצה. שכחתי לציין שהמקום עצמו מאוד יפה, הנהר שזורם למטה ממש טורקיזי, הגשר יפה, ובקיצור – ניו זילנד. המשכנו בנסיעה לכיוון וואנקה, כשבדרך אני מותחת את הבנות שאחר כך נחזור לעשות ביחד בנג'י זוגי – כל הורה עם ילדה, ים בהתחלה נבהלה באמת, אבל אחר כך קלטה אותי והתחילה להאיץ בי – נו אמא, מתי נעשה בנג'י. יולי לעומתה, אימצה את רעיון הבנג'י המשפחתי ברצינות רבה ולא הפסיקה לשאול מתי נעשה בנג'י לאורך כל היומיים הבאים.
הגענו לוונאקה בשעה 4 אחר הצהרים, ומייד רצנו לאגם וואנקה במטרה להספיק ולעשות את שייט סירת המנוע שפספסנו עם היציאה החפוזה בקוונסטאון. למרות שהיתה זו רק מחצית היום (כזכור יש אור עד אחרי תשע), ולמרות שהשמש זרחה במרכז השמיים, מסתבר שלא שייט ולא נעלים – רק מחר בבוקר. מאוכזבים הלכנו לגן השעשועים הסמוך, על האגם, שם חיכתה לנו הפתעה בצורת מתקנים מדליקים ומקורים ביותר, שהצליחו להפיק מהבנות המון ציחקוקים מתגלגלים והנאה. בן הזמין מקום לצניחה חופשית ליום המחרת, אחר השייט המתוכנן, וים כמעט וקבלה מזה התקף לב. נסענו לקמפינג מומלץ, שם קינחנו את היום בג'קוזי משפחתי נחמד. כמובן שגם אגם וואנקה הוא יפיפה, עם הנוף הידוע – מים צלולים, הרים נישאים, מדרונות ירוקים, שמים כחולים מתובלים בעננים לבנים.
למחרת, עשינו שיט בסירת מנוע, שאמור להיות הרפתקני ומעט פרוע. היינו רק אנחנו וזוג איטלקי מבוגר. המדריך, שראה את הרכב החבורה, ניסה את הגירסה הסולידית של השייט, אבל אחרי 10 דקות, כשיולי בקשה שנגיד לו שישוט יותר מהר, הוא הבין את הרמז, ושיחרר את הרגל על הגז. היה מאוד יפה וכיפי. יצאנו מהאגם לכיוון הנהר וחזרה. היו לנו כמה דקות של בכי של יולי, שהתגעגע ל- מייפל (סבים וסבתות – אתם יכולים להעלב, כי זה מוטיב חוזר בטיול...).
אחרי השייט, בן הוריד אותי ואת הבנות לעולם הפאזלים, והמשיך לצניחה החופשית שלו. בעולם הפאזלים נכנסנו למבוך עץ ענקי, הכולל גם גשרי עץ רבים, שיש בו שבילים באורך כולל של 1.2 ק"מ, ושצועדים בו בממוצע 3-4 ק"מ עד לסיום המשימה. המשימה היא להגיע לארבעה מגדלים הנמצאים בארבע קצותיו – כחול, אדום, ירוק וצהוב. כשראיתי את מספר הקילומטרים הממוצע שהולכים, בעודי מתחילה לגרור את יולי אחרי כבר אחרי שני מטר, קצת צנח ליבי. הזמן הממוצע לפתרון, לפי השילוט, הוא בן חצי שעה לשעה. אחרי חצי שעה של הליכה במעגלים אין סופיים, עדיין לא הצלחנו להגיע לשום מגדל והלכנו בין גדרות העץ המהוהות, באבק החצץ שנגרס תחת רגלנו. אודה, שלו הייתי בטוחה שהבנות ידעו לשמור סוד, ואלמלא חששתי מלעגו של בן אחרי שאחת הבנות תדווח לו על הכישלון, ואילו לא היה עלי לחץ בתור מחנכת הבנות לערך של דבקות במשימה, הייתי חותכת כבר בשלב זה, דרך אחת מיציאות החירום... לרוע מזלי, נאלצתי להמשיך בדרך... אחרי חצי שעה כאמור, הצלחנו סוף סוף להגיע למגדל הירוק, ומשם השתנה מזלנו, ובתוך שלושת שעה נוספת הצלחנו למצוא את כל שלושת המגדלים הנוספים. בסוף המסלול, שלקח לנו שעה ורבע (לא נורא בסופו של דבר) לפתע ראיתי מאחר הגשרים את בן בקרוואן, והתברר כי בשל מזג האויר הצניחה שלו התבטלה וכי הוא ממתין לנו כבר חצי שעה בחוץ, מבלי שהאס אם אסים שלו מגיעים אלינו... זו כבר הייתה סיבה טובה לחתוך דרך יציאת החירום לאולם המרכזי], מבלי למצוא את היציאה בדרכים המקובלות... נכנסנו כבר ביחד לחדר של האשליות, שם היו הולוגרמות ושני חדרים נחמדים במיוחד – אחד משופע ביותר שיוצר כל מיני אשליות שקשורות לכח המשיכה, והשני חדר משופע שיוצר אשליה של גמדים וענקים.
לאחר מכן הרבצנו קצת קילומטרז והגענו בשעות הערב המאוחרות לקמפינג בהאס, לשנת לילה, במחצית הדרך לקרחונים המתוכננים למחר,.

כמה מילים על איך ניצלתי (בן) מהצניחה החופשית – כידוע, אינני מחובבי האקסטרים הקשה ומעולם לא חיבבתי קפיצות מסוכנות (לרבות רכבות הרים בילדות). אולם, עוד בטרם הגעתי לפה, התחלתי להתחמם על קפיצת הבנג'י והרגשתי שפה המקום לעשות זאת – יש את האווירה המתאימה (הטיפשית אני מניח כאשר מסתכלים על זה משם) והצוות המנוסה ביותר בעולם מתפעל זאת. עוד בטרם הגענו לקווינסטאון, בה תכננתי לקפוץ, פגשנו את אותו חבר לעבודה לשעבר, שקפץ כבר פעמיים, והמליץ לי להתחיל בקפיצה באי הצפוני, הצעה שאימצתי בשמחה כיוון שהיא דוחה את הקץ... במקביל, זוג ישראלים שפגשנו פה, סיפר לי על הצניחה החופשית שעשתה האישה (הגבר לא יכל עקב משקל הגבוה מ- 100 ק"ג) ושצולמה בדי.וי.די מרהיב והתחלתי להתלהב בטירוף.
יום הקפיצה נפתח בהתרגשות בוקר המלווה יום מתוח במיוחד, ונמשך במתח גובר לקראת הקפיצה הגדולה – מדובר בצניחה מגובה של כ- 6 ק"מ עם נפילה חופשית של כ- 45 שניות – ממש לא פשוט. ההמשך לצערי היה כבר פחות מרגש, הצונחים שהיו אמורים לצנוח שעה לפניי המתינו בכיסוסי ציפורניים ובביגוד מלא לשעת ההמראה, אך זו בוששה להגיע עקב עננות נמוכה (על פי הטייסים המקומיים). לקח להם עוד רבע שעה להחליט סופית שאין טיסות יותר היום וניתן להזמין למחר. לצערי, התוכניות שלנו לא התאימו לכך בצורה קיצונית ולפיכך קפיצתי נדחתה למועד לא ידוע (קיבלתי החזר כספי מלא על המקדמה – בעניין הזה הם הכי פיירים בעולם).
אינני יודע אם המוזה הזו תשרה עליי גם בארץ, אבל מכאן זו בהחלט נראית כמו חוויה שווה ביותר שהייתי רוצה להתנסות בה.

16.2.09

פתחנו את הבוקר באסון אקולוגי בקרנב – הצפה במים האפורים שלנו... כנראה שמיכל המים האפורים התמלא מהר מהצפוי והצינורות העייפים של כיור המטבח לא עמדו בעומס והשפריצו לכל עבר... ובנוסף לכל הצרות, באופן מוזר מאוד, גם לא הייתה נקודת ריקון מים בקמפינג בו היינו... אז נאלצנו לאלתר, ועם ארון מטבח מלא מים, לנסענו מספר קילומטרים עד שמצאנו אתר בו יכולנו לרוקן בהחבא את המים האפורים שלנו לטבע. למרות שמדובר בסה"כ באמת במים אפורים ולא במי ביוב (מהכיור בלבד), די חששנו שאם משהו יראה אותנו אנו עלולים להכלא בגין השחתת הסביבה, ושאף תירוץ בדבר קרנב מוצף לא יעזור... למרבה המזל, לא נתפסנו, והצלחנו להתרוקן, להתייבש, ולהגיע ליעד הנוסף בהר קוק – הבריכות הכחולות, או כפי שהן נודעות בשמן הנוכחי – השלוליות הירוקות. במסלולון קצר זה, יולי כבר הפגינה ביצועי הליכה יותר טובים, וגם אנו השתפרנו ונמרחנו מכף רגל ועד ראש, לקראת השמש הקרירה שקבלה הפעם את פנינו בלעג. טפסנו לעמדת תצפית על קרחון טזמן, שכבר כמעט ונמס לגמרי, ומהרנו לנסוע לכיוון אומרו, משם היינו אמורים לצאת בערב לתצפית פינגווינים. הנסיעה היתה ארוכה למדי, ובדרך סטינו מהמסלול לראות אתר שנקרא סלעי הפילים – אתר בו יש סלעים ענקיים מאבני גיר על פני הקרקע, הדומים בחלקם לפילים ישנים. האתר שימש כזירת ההתארגנות למלחמה של מחנהו של אסלן בסרט סיפורי נרניה. מהרנו להגיע לקמפינג באומרו, כדי לא להחמיץ את תצפית הפינגווינים, תוך שאנו מסתפקים בארוחת ערב זריזה ועלובה של נקנקיות ופסטה. התחלנו את התצפית, בהתאם ללוח הזמנים שניתן לנו, בנקודת התצפית על הפינגווינים צהובי העיניים, שהם זן נדיר מאוד והבנו שהרבה פעמים לא רואים דבר. את הופעת החימום נתנו שני אריות ים, שבכל יום אחר היו נחשבים להצלחה מסחררת. אחרי המתנה בת כעשרים דקות, הואיל פינגווין צהוב עיניים אחד להגיח מהים לכיוון השיחים. טוב שהיינו מצויידים במשקפת כי הם היו רחוקים למדי. אנחנו התלהבנו מאוד, אבל הבנות לא הצליחו לראות דבר, ואיבדו את הסבלנות די מהר. זכינו לראות עוד פינגווין אחד שכובש את דרכו לשיחים, ואחר כך, הוכרענו ע"י הקור והבנות ודילגנו לעבר קהילת הפינגווינים הכחולים- שהינם הנפוצים יותר. התצפית הזו הייתה מאוד תיירותית, אם כי מרשימה – בשעה הייעודה החלו מטפסים מהים אל הסלעים עשרות פינגווינים, שהיו במרחק של 20-30 מטר בלבד מאיתנו. הם התקרבו בקבוצות קבוצות, עשו תחנות עצירה, נזהרו מכלבי הים שנותרו על הסלעים, והמשיכו בריצה אל המושבה שלהם על החוף, כשהם משמיעים קולות ניצחון רמים עם הגיעם למושבה.חזרנו לקמפינג בשעה מאוחרת.
את הבוקר הקדשנו לסידורים – קצת אינטרנט, ניקיון, וסוף סוף – שעת שיעורים של ים (אחרת זה לעולם לא יקרה...), כך שיצאנו בשעות הצהרים המוקדמות לדרך. עצרנו במקום שנקרא מאוריקי – בו יש סלעים עגולים, מפוסלים ומרשימים על הים – הצלחנו מאוד להתרשם למרות הרוח המקפיאה שלטענתי היתה יותר חזקה מחדר הסופה במוזיאון האנטרקטי (בן מכחיש). לאחר מכן, החלטנו להינכס למסעדה קטנה שצויינה בלונלי פלנט כאחת הכי טובות באי הדרומי (למרות חזותה המוזנחת) לאכול ארוחת צהרים נחמדה. ובכן, הארוחה היתה חביבה ביותר (אם כי לא מפילה), המחיר קפץ לפי 2 מאז הפרסום בלונלי פלנט (מדהים מה שפרסום בספר כזה עושה למקום), את היין שלנו לא קבלנו עד סוף הארוחה, אבל נהננו מאוד והיינו אחוזי פליאה מכך שיולי חלקה עימי את הדג שלי (כל הכבוד לגן רוית על הדבקות בהגשת קציצות דג). מיותר לציין שכל זמן ההמתנה לאוכל, חזינו ביולי רוקדת ושרה את השיר הפרטי שלה – "הילדה הכי יפה בגן". יש מילה יותר חזקה מנרקיס?
נקודת העצירה הנוספת שלנו הייתה בנקודת שאג – זו נקודת תצפית על אריות ים ופינגווינים. התחלנו בתצפית על אריות הים, והרוח איימה לחטוף מאיתנו את הפולקון, הרעידה את מצלמת הוידאו וגרמה לים לצעוק שצריך לתפוס מחסה... לאור המאבק הקשוח, די התלבטנו אם לרדת לנקודת התצפית השניה על הפינגיונים. בן ירד ככח חלוץ, וחסר עם הבשורה שאין שום דבר. אני החלטתי ללכת בשביל אחר, שבסופו ראיתי משפחה. שאלתי אותם אם יש משהו והם אמרו שרק פינגווין אחד. שאלתי אותם אם כחול או צהוב עין, והם לא ידעו להגיד. לקח לי בדיוק שתי שניות להבין שעומד מולי, ממש מחכה לנו, פינגווין צהוב עין, די קרוב, במלוא יופיו והדרו. אחרי ההמתנה הארוכה אתמול, ומרחק הצפיה הגדול, כאן, לא בשעה המקובלת של העליה לחוף, חיכתה הזכיה בלוטו. החלטתי לרוץ לקרנב להביא את האחרים בתקווה הקלושה כי הוא ישאר להמתין לנו, ואכן, גם אחרי מספר דקות שהאחרים הגיעו, הוא עדין עמד באותו מקום – עד כי חשבתי שהוא בובת גולם לתיירים תאבי פינגווינים כמונו... למרבה המזל הוא טרח בסוף להזיז את ראשו, כך שלא הרגשנו לגמרי מטופשים... צפינו בפלא, כשהפעם גם ים ראתה, ואח"כ חזרנו מרוצים למכונית בדרך לדנידין. בדנידין הגענו לקמפינג היפה ביותר שהיינו בו עד כה – מעל חניון הקרוונים, משקיפות גבעות של דשא, מפל, צמחיה מהממת, גשרים, שיחים, עץ לטיפוס ומה לא – והכל עומד לרשותנו (אמור לשמש כאתר לאוהלים שלא היו). לקחנו את הבנות למשחק מחבואים שהיה אמור להיות קצר (זה האתר האולטימטיבים למשחק מחבואים עם כל הצמחיה מסביב), ועם כל הסמכות ההורית שיש לנו, לא הצלחנו לחלץ אותן משם אלא כעבור שעתיים... הן היו פשוט באטרף, התחבאו, שחקו תופסת עם שערות סבא של מיני סביונים והיו מאושרות ברמות. בסוף, העייפות והרעב הכניעו אותן, והן הסכימו לרדת. קינחנו את הערב עם סטיק פילה (שדווקא לא היה מהטובים), וכמובן ששוב, עת ההשכבה במיטה של הבנות הייתה לא לפני 23:00, כשבחניון לא היה אור אפילו בקרוואן אחד נוסף. ים ברוב חוצפתה עוד העזה להתלונן במשך חצי שעה נוספת שהיא לא מצליחה להרדם...

אני והמפלצת

כשבוע לאחר שעליתי עליו, הרגשתי שהגיע הזמן לדווח על הקשר שנוצר ביני לבין המפלצת (למי שתהה מדובר ברכב, לא במאיה). ובכן, האמת, שגם אני נחרדתי מהמחשבה להוביל את משפחתי היקרה כאשר לראשונה אני נוהג במשאית עם הילוכים ובצד שמאל כאשר חוקי התנועה (בעיקר בכל הנוגע לפנייה שמאלה) מעט שונים. הרגיעה אותי העובדה שבנסיעותיי לקפריסין לפני כשלוש שנים, חוויתי את מהירות התרגלות החשיבה ללוגיקה השמאלית בכביש (כולל ההילוכים). בכל אופן, הרגע הראשון היה רחוק מלהיות אהבה ממבט ראשון. הרכב חרק, עשה רעשים איומים (מדובר ברכב ענק, גם בהשוואה לרוב הקרוונים האחרים עם מנוע דיזל ובעיית צירייה קשה – שבסוכנות אמרו שמדובר ברעש רגיל...) ובקיצור יחד עם מזג אוויר איום, ממש לא עשה לי את זה.
ביומיים הראשונים בקרייסצרץ, לא חלה שום התקרבות ממשית ביחסים, ונותרנו קרים זה לזה. כ"כ קרים שלעיתים הוא אף נכבה לי ברחוב, רחמנא ליצלן. אולם ההמשך היה מלבב הרבה יותר. כשיצאנו לדרכים הראשיות, הוא שייט לו באזור ה- 100 ללא קושי למעט רעש איום שמקשה לשמוע את הבנות (אם זה טוב ואם זה רע...), נענע לכל שגיוניתיי הכוללות בין השאר היסטריה קלה למראה כל רכב רחב בצד השני של הכביש הבוחנת את יכולתיו לשרוד את שולי הכביש ואיסוף עלים מעצים המוצבים סמוך לחניונים (לצורך מחקר כמובן). מאז גם גיליתי את מסעד היד בכורסת המנהלים המאוד לא נוחה שלו וההילוך השישי (שאני מניח שיפר את הרגשתו אליי לאחר יומיים של משיכות בחמישי) כך שאפילו זינוקים בעלייה הכוללים פנייה ימינה אינן מלחיצות כלל (הוא כנראה סומך עליי ואני על האל). עם הזמן סיגלתי גם יכולות של נהג משאית איטית שאינו מתרגש שהוא הרכב האיטי ביותר בבלוק (כבר לא פוגע לו בגבריות) ובכל הזדמנות נותן לכל הרכבים התקועים אחריו לעקוף אותו (זאת למרות שהוא נוסע סביב המהירות המותרת רוב הזמן) ובהתאמה ה"פתיחות" שלו ברמזורים אינן מאתגרות כיוונים אחרים.
מה שעוד מסייע מאוד בדרך ההתנהלות שלי בדרכים הוא ה- GPS האנושי היושב לצידי (לצד שילוט ידידותי ומעט דרכים יחסית), ודואג להרים שתיים-שלוש מפות בכניסה לכל עיר ועם הכוונה מדויקת מביא אותנו אל פתח החניון בו אנו אמורים לבלות את הלילה. חסרונו היחיד ביחס ל- GPS שכמעט לקחנו הוא שכאשר אני מפספס פנייה הוא אומר "למה אתה לא מקשיב לי או "אתה נוסע מהר מדי" במקום "מחשב מסלול חדש" הידידותי יותר...
זהו, כולי תקווה שנמשיך בידידות המופלאה, שמלווה גם בשיפור משמעותי של תפעול הקרוון בכל האספקטים האחרים, ונאפשר לו להובילנו בבטחה ברחבי ניו זילנד – עד כה הוא עושה זאת נהדר!!
לצערי יום לאחר שנכתב הפוסט הזה (ראו בהמשך הדיווח) התנגש בי שלט של חנות (כפי שמאיה כתבה בדוח דיווח תאונה) ומאז אני והמפלצת חזרנו ליחסים אינטרסנטים בלבד וכל רצוני ממנו שינהג יותר בזהירות בשבילי...

19.2.09
היום התחיל לא רע נסענו לראות את מושבת האלבטרוסים בחצי האי אוטוגו שבפאתי העיר דונידין. הדרך הלוך הייתה יפיפיה – נסענו בדרך המצוקים והיה נוף מהמם של ים משמאלנו, גבעות ירוקות וכפרים ציוריים מימיננו. הגענו למושבת האלברטוסים ושמענו הסבר על הציפורים. מדובר בציפורים מעניינות ומיוחדות ביותר – אורך מוטת הכנפיים שלהן הוא 3 מטר! הן מתרבות אחת לשנתיים במושבת הקינון שלהם (המושבה באוטוגו היא המושבה היחידה שאינה באי נידח באוקיאנוס הפסיפי או באנטרקטיקה), דוגרות על הביצים ואח"כ דוגרות מספר חודשים נוספים על הגוזלים שגדלים ומתפטמים במהירות שיא (ע"י ההורים המסכנים שלהם שעובדים כמו חמורים כדי להשביע את רעבונם) והופכים להיות יותר כבדים מההורים שלהם בגיל של חודשים ספורים! אחרי שהגוזל בן כ- 8 חודשים, בניסיון הראשון שלו לעוף הוא פורש כנפיים ועף לכיוון אנטרטיקה, שם ישהה ברציפות בין 3-7 שנים מבלי שינחת ולו פעם אחת על הקרקע! לאחר מכן, העופות הצעירים חוזרים למושבה ובמשך 3-4 שנים הם מפלרטטים עד שהם מוצאים בן זוג, עימו יבלו את כל יתר חיהם (אם כי הם ביחד רק בעונות הרביה), ואח"כ יתחילו להתרבות אחת לשנתיים וחוזר חלילה. לרוע מזלנו (ככל שהדבר קשור לתצפית על אלבטרוסים), היום היה שמשי ויפה והאלבטרוסים שאוהבים רוחות עזות,לא הפגינו בפנינו את כישורי התעופה שלהם (הם יכולים לעוף במהירות של 120 קמ"ש, ועוברים ביום כ- 500 ק"מ). ראינו כארבעה עופות מקננים, כאשר אחד מהם פשוט ישב על גוזל ענקי ומדי פעם החליק ממנו... הדרך חזרה היתה על שפת החוף והיתה יפה במיוחד. אני רציתי להגיע לגלריה העירונית לאומנות בדונידין, ולכן ויתרנו על עצירת קפה בבתי הקפה המפתים לאורך החוף. כשהגענו למרכז העיר קרצה לנו חניה יפה ממש ע"י מרכז מעבר לפינה. כנראה שהמראה הזה הלהיב את בן יתר על המידה, הוא שכח שעל גבו מפלצת של ממש, ולא רכב ספורטיבי ונמוך קומה ו- קווווצ..... הגג הגבוה שלנו נמחץ תוך השמעת קולות מחאה רבים ע"י מרפסת שעמדה ברוב חוצפתה בגובה נמוך מידי... אווצ... המראה הכואב ביותר היה לראות את פניה המתכרכמים של המוכרת בחנות כשהיא ראתה את הגג שלנו... ברור שהאירוע המבאס הזה, העכיר מעט את מצב רוחנו, בפרט כשנאמר לנו ע"י שירות הלקוחות המפואר של אפולו שהביטוח לא כולל את הגג! (???), וזה אחרי, שכמובן, עשינו את הביטוח הכי יקר בנמצא הכולל אפילו פטור מהשתתפות עצמית.... החלטנו ללכת לאכול גלידת ניחמים בעיר, ואני וים אפילו הספקנו לערוך הצצה חטופה בגלריה, אך חסרת שמחת חיים של ממש (תצויין לטובה ים שהעדיפה לבוא איתי לגלריה ולדחות את הגלידה המובטחת לאחר כך, בעוד שיולי צעדה היישר אל הגלידריה המובטחת – וכעונש – היא הפילה את גביע הגלידה מייד עם קבלת שיחת הטלפון המובטחת מאפולו בדבר כתובת המוסך המורשה הסמוך). אחרי שמימשתי ביי הוק וביי קוק את הבטחת הגלידה לים,. המשכנו למוסך המקומי, שם שני ניו זילנדים חביבים ביותר עשו לנו תיקון זמני עם חומר דמוי מסקנטייפ, כדי שהגשם לא יחדור לקרוואן, ובראיין – הטכני שבהם, הבטיח שזה יוכל להחזיק מעמד אפילו עד סוף הטיול שלנו כי זה חומר מיוחד. הערב עבר בעגמומיות מה, כששיא היום היה לראות את ההנאה של הבנות במתקנים ובמיוחד בטרמפולינה הענקית בקמפינג – מה שאומר שהיום היה עלוב למדי (אם כי הן באמת חגגו)... מי אמר בשלישי פעמיים כי טוב? דווקא עיר חמודה להפליא דונידין ולמרות החוויה המבאסת, נזכור אותה לטובה.
למחרת בבוקר, התחלנו את הדרך דרומה – לקטלינז. מדובר בדרך לאורך החוף הדרומי ביותר של ניו זילנד, הרצופה ב- 47 נקודות של טיולונים ואטרקציות למינהן.
כאן אולי המקום לעצור ולהסביר קצת עד כמה היום זולג לנו מבין האצבעות בסוג הטיול הזה בניו זילנד שמורכב, מבחינת ניצול זמן, משתי נקודות תורפה : הבנות והקרוואן, שכל אחד מהם הוא מפלצת שבולעת זמן ודורשת מנהלות.. אז נתחיל עם הדבר החמור ביותר – הבנות... כל מסדר הבוקר (אחרי שעות ההשכבה המאוחרות לא ניתן להעיר אותן לפני 9 בבוקר), ההפצרות שיתלבשו, מסדר צחצוח השיניים, התלבשויות, תסרוקות הבוקר וכו' – גוזלים זמן יקר. אחר כך מגיעות מנהלות הקרוואן והחיים בכלל – ארוחת בוקר, רחצת כלים, יבוש כל הכלים, איבטוחם בארונות, סידור הקרוואן, נקיונו (אין לתאר עד כמה הוא חוזר לסורו ומתלכלך – זה כנראה מה שקורה כשגרים ואוכלים עם שתי ילדות בתוך 14 מ' מרובעים ברוטו), החלפת מים מלוכלכים ונקיים, לפעמים כביסה תוך כדי, ביצוע קניות בסופר אחת ליומים (אין לנו מקום לאיכסון אספקה לזמן ארוך יותר) וכו' – כך שאנחנו לא יוצאים לדרך לפני 12:00 בצהרים במקרה הטוב, והצלחנו להגיע גם לשעות מאוחרות יותר... אחר כך – כל מסלול ועצירה לוקח לנו פי שתים זמן עם הבנות, וכמה שאנחנו מראש לא יומרניים, אנחנו נוטים שלא לעמוד בתכנונים המתונים שלנו. פיפי פה ופיפי שם (יולי עם הפטיש שלה לשירותים ציבוריים), נישנוש פה ונישנוש שם (אנחנו יכולים לדלג על ארוחות, אבל הפולניה שבי לא מאפשרת לי לדלג על ארוחות לבנות), שלא לדבר על הכנת ארוחת הערב, רחצת כלים, התארגנות למקלחת בקמפינג וכו'. אבל התמונה לא עד כדי כך שחורה- יש בכל זאת שתי נקודות אור שפועלות לטובתנו – אחת, העובדה שיש אור עד 21:15 והיום מאוד ארוך, והשניה - העובדה שהטיול אמור להמשך למעלה מחודש... אחרת היינו בצרות. אני מניחה שזה חלק ממהות הטיול במתכונת הנוכחית. עדין עולות מחשבות שכזוג, בבתי מלון, היינו יכולים להספיק בערך פי שניים...גם זה כנראה יבוא – אחרי שגוזלי האלבטרוסים שלנו יעופו מן הקן... ושלא תחשבו שאני מקטרת – מאוד כיף לנו איתן....
אז בחזרה ליום שלנו - הנקודה הראשונה דרכה עברנו היתה מיני כפרון בשם קקה פוינט. המקום היה ציורי ומקסים ובליבי גמלה החלטה ששם נישן. החוף סלעי ומדהים, בדיוק כמו שאני אוהבת, ויש שם בערך 10 בתים (לכן גם מיני וגם כפרון) ואין סוף פרחים בחצרות. משם המשכנו לנקודה הנקראת נאגט פוינט - שהיא תצפית מצוק שעליו מגדלור, על סלעי ענק המזדקרים מן הים, ועליהם חיים כלבי ואריות ים. המקום היה בהחלט מרהיב, אם כי לא ראינו כלבי ים במרחק של מטרים ספורים מאיתנו, כפי שהבטיחו לנו. אחרי הביקור בנאגט פוינט, החלטתי שאני חייבת עצירה לשם טיול רגלי על החוף הסלעי. מצאנו מקום אידיאלי- יפיפה ונטוש, ויצאנו עם הבנות וכוס יין אל עבר הסלעים. אחרי שעה ארוכה הצלחנו להביא את עצמנו לבקש מהבנות להתחיל ולהתכונן נפשית לעזיבה, ולשמחתנו הרבה, לקח עוד שעה תמימה עד שתוכנית העזיבה אכן יצאה לפועל. ים סרבה בתוקף להתפנות, שכן היא הייתה באמצע בניית תעלה מרשימה ביותר בחול ויולי לא הפסיקה לעשות שירים, ריקודים, והצגות תוך שהיא שובה באסרטיביות על גבול האגרסיביות את הקהל בצעקות "מי רוצה להסתכל עלי", כל אימת שנפנינו לחלום אל מול החוף הרומנטי. טוב, אז עד שזזנו, היום די נגמר, ותוכניותנו לראות דברים נוספים די עלו בתוהו. ברגע של חולשה, ויתרתי על התוכנית לישון בקקה פוינט (שמשמעותו הייתה חזרה אחורה של רק 8 ק"מ), ונסענו הלאה, בניסיון למצוא קמפינג קצת בהמשך הדרך. הגענו בשעה מאוד מאוחרת למחנה קמפינג שהיה נראה מעט מבהיל בהתחלה – לי הוא עשה אסוציאציה של שיכון קרוואנים בשיכון עוני של ארה"ב. אבל, במבט שני – היה לו הרבה אופי. הוא היה ממוקם על שפת הים ממש, במחנה טבעי ולא מלוטש. היתה בו חבורה גדולה של טיילים מקומיים. המטבח, עמדת הגריל והשירותים הפתיעו לטובה, אל מול הציפיות שלנו ואכלנו ארוחת ערב חביבה ביותר. פגשנו שם זוג הולנדי מבוגר, שיצא לטיול פרישה, קצת קשקשנו איתם. חרף כל הכוונות – שוב לא הצלחנו להשכיב את הבנות לפני 23:00... הבוקר שלמחרת נמרח בגלל שתי מכונות הכביסה שסירבו להתייבש ולהסתיים, וניצלנו את הזמן להתקדם מעט בלוח הכפל עם ים (ממש לא יוצא לה להכין שיעורים). בכלל, אנחנו מגיעים לקמפינג כ"כ מאוחר – בסביבות 19:00, ואז מתחילות כל ההתארגנויות שתיארתי קודם, ככה שהרבה זמן פנוי אין לנו, ומאז שהגענו לניו זילנד לא שחקנו אפילו פעם אחת בכל משחקי הקלפים והחברה שארזנו בקפידה. הנקודה הראשונה אליה הגענו ביום שאחרי היתה מפלי פורקנאווי. האטרקציה האמיתית בעיני היא הדרך אל המפלים- מדובר ביער גשם של ממש, מקסים שמגיע ממש עד לחוף הים – לקוח לגמרי מהטרילוגיה של שר הטבעות. הרגשנו כמו בתוך סיפור אגדה. היינו מאוד מרוצים מעצמנו שעשינו את המסלול במהירות וביעילות, והמשכנו בדהרה אל האטרקציה הבאה, כאשר לפתע נתקלנו בפקק בלתי צפוי שלא ניתן היה לפספס את סיבתו – עדר של מאות כבשים הועברו מכר מרעה אחד לאחר – הכל כולל צעדה של לפחות קילומטר על הכביש הראשי. כמובן שהבנות מייד הועברו קדימה, וצפו בים הכבשים הצועדות לפנינו. כשמסביבם הכלבים השומרים על העדר ונוגשים בכבשים שוררות. מספר כבשים סוררות, שגם הכלבים לא יכלו להן, הועמסו בצורה אגרסיבית משהו, ע"י האיכרים, על גבי טנדר שסגר את הכח, והושכבו על גבן עם הרגלים כלפי מעלה – תנוחה ממנה לא זזו. אנו ליווינו במבטנו ובליבנו את הכבשים הסוררות שבפינת העונש... באמצע הפקק מצאנו מפלט באוטובוס ישן שנשא את השלט "הצועני האחרון". באוטובוס ובגינה הסובבת אותו, בנה הצועני האחרון (שאיננו יודעים אם הוא באמת צועני) גן של משחקים, התחכמויות, המצאות, פטנטים ודברים מגניבים לסוגיהם – הכל בעבודת יד והכל מטובל בשלטים המגלמים חוש הומור ותחכום למכביר. כך למשל בכניסה עומד פסל ענק של שלד של יצור דמוי תנין/אדם, הרוכב על אופנים ישנות, וכשמסובבים את הידית שמצד הפסל השלד מפדל ומזיז את הלסת, או שלט בכניסה לאוטובוס שאומר "החים מלאים בפיתויים והכפתור הזה הוא אחד מהם", וכשלוחצים על הכפתור, ניתז שפריץ מים על הלוחץ. השלט בכניסה לחצר אומר – הורים, "אנא שלטו על ילדכם, אחרת הם יעלמו לעד" (באנגלית זה נשמע טוב ומסתורי יותר), ועוד כהנה וכנה דברים. בן פגש שם חבר מהעבודה לשעבר, וזה היה נחמד להיפגש בחור שכזה.

מאחר והבלוג מטעמים טכניים של זמן (מאיה כותבת תוך כדי נהיגה) ושל כישרון (אין תחרות ליכולת הכתיבה של מאיה) הועבר לניהולה של מאיה כאשר אני משפץ אותו מעט, החלטתי לתבלו מדי פעם בתחושות שלי שיתערבבו בתיאור של מאיה.
המפגש עם אותו חבר מהעבודה לשעבר, הוא מבחינתי חזות השינוי שחל באדם הנמצא פה. אנשים שעד לפני מספר חודשים התווכחו בעקשנות ובדעתנות על ענייני תקציב, אישור רכש וניהול מו"מ (אותו חבר ניהל את התשתיות בעבודתי לשעבר) מתרגשים כילדים מתחרות הכבשים ומהטיפול בסוררות שתוארו לעיל ומנהלים כעת דיונים על נופים ומסלולים בחיוך ובחולמנות של בני 22 (כל זאת מבלי לדסקס ולו במעט זכרונות מהעבודה המשותפת). הפגישה איתו הזכירה לי הצגה שראיתי בזמנו עם ים וזואי שנקראה "משחקי ילדים", כאשר הלך המחשבה של גיסי ושלי בעקבותיה, היה שבמידה רבה מאוד גם העבודה הבסיסית שלנו (תחרות מול קבוצה שנייה על זכייה במכרז, מלחמה על השגת יעדים שונים, משחק המו"מ וכיו"ב) הם בחזקת משחק ילדים אם מוכנים להתייחס לכך בדרך זו. דווקא הבגרות לראות זאת כך, מקילה על קבלת הכישלונות (במקרה של הפסד בתחרות שכזו). תחשבו על זה!

המשך הבלוג - לאחר שני העיכובים הבלתי צפויים, שמנו את פעמנו להמשך האטרקציות (זוכרים – הינו בדרך לכבוש 4 אטרקציות בלבד מתוך 47). הגענו למארות הקטדרל – אלו מערות ענקיות שניתן להגיע אליהן רק ארבע שעות ביום – בזמן שיא השפל. הדרך ליערות היתה שוב דרך יער גשם מדהים ביופיו, ודילגנו בקלילות בירידה המקסימה אל חוף הים. המערות היו ענקיות ויפות, ובדרך חזור, שהיתה כמובן בעליה כולה, יולי החלה לקרטע, עד שהועמסה על ידיו של בן. ים החליטה שהיא תהיה "זרזן" של יולי, ודלגה כל פעם כמה צעדים קדימה, כשהיא נצבת כל פעם בתנוחה מפתיעה במקום אחר, ומשמיעה קולות זירוז. בסוף העליה, גם את הזרזן היה צריך לזרז... משם נסענו לאתר שנקרא קוריו ביי, שאמורים להיות שם הרבה מאובנים וגיאולוגיה מעניינת. מאחר ויולי שלא ישנה כל היום נרדמה, אני נשארתי איתה בקרוואן, ותכננתי לעשות משמרת שניה בחוף, כשבן וים יחזרו. לפתע פתאום ים הגיעה אלי בריצה – יש פינגווינים צהובי עיין ממש על ידנו. נטשתי את יולי הישנה ורצתי לכיוון החוף ומה שראו עיני היה ממש לא יאומן, במרחק 10 מטרים בלבד מאיתנו, עמדו זוג פינגווינים צהובי עין כדוגמנים. המראה היה כ"כ מרהיב שרצתי להעיר ולהביא את יולי. והם עדין עמדו וחיכו גם לה. הם עמדו שם משך כל ביקורינו, ומצאנו גם זוג פינגווינים נוסף שעמד וחיכה. נראה שהפינגווינים צהובי העין בחוף הזה לא שמעו על כך שהם אמורים להיות נדירים ופחדנים... בשלב הזה ים בקשה לעשות סרט וידאו על הפינגווינים לזואי, והחלה מצלמת את המראה המרהיב. אנחנו, שקראנו בספר פסיכולוגיה להורים שצריך לתת לילדים לחוות את הטיול, הנחנו לה לחרטט בסרט משלה, כשאנו מניחים שהפינגווינים יהיו בוודאי מחוץ לפריים. את המאובנים לא הצלחתי ממש לראות בלי הדרכה גיאולוגית מקצועית, אבל החוויה של לחפש אותם נקטעה באיבה עת שמעתי הד של חבטה מאחור, שמייד היתה לי תחושה שהיא קשורה איכשהו אלי. הסתובבתי וראיתי את ים מתרוממת מתוך שלולית של ים (איך לעזאזאל היא הצליחה למצוא את השלולית היחידה שהייתה בעומק החוף?! – כנראה שרק ליחידי סגולה יש כישרון שכזה). הבטתי באין אונים כשראיתי את היד עם מצלמת הוידאו נמשית ממעמקי השלולית, ומייד לאחר מכן באה כהדרן נפילה נוספת שהכחידה כל שמץ של תקווה שמצלמת הוידאו במקרה ניצלה. בן ואני עמדנו המומים, מקפידים שלא לצעוק על השלימייזל הרטוב והמושפל שלנו, ואני רצתי איתה לקרוואן להחליף בגדים. ים, לעומת זאת, אחרי שסיננתי בעדינות שסביר שהמצלמה כבר לא תעבוד יותר, לא הפסיקה להתייפח על כך שלא תוכל יותר לצלם סרט על פינגווינים, ניסתה לבקש לקבל את מצלמת הסטילס שלי (ששייכת בכלל לתאנים), והייתה המומה כשהיא נתקלה בסירוב חד משמעי. פלנטה אחרת הילדה הזו. כשיצאנו מקוריו ביי, השעה הייתה כבר שמונה בקירוב והבנו שלאטרקציה הרביעית ואחרונה שתוכננה להיום כבר לא נגיע, והתמקמנו בחניון הצמוד. כבר לא היה אף אחד במשרד ולא הייתה אף נקודת חשמל פנויה, אז התמקמנו סתם כך, כמו קרוואן בשטח. סיור נוסף בפארק העלה כי מדובר במינימום של המינימום – מקום חניה בלבד, שתי אסלות לכל המחנה – בלי מטבח ובלי מקלחות. טוב שהיו נקניקיות בפריזר, לעת חירום, שיכולתי לבשלן על כירת הגז בתוך הקרוואן בלי להסריח את כל הבית שלנו... הלכנו לישון, חוששים להשאיר אור ללילה, כדי לא לרוקן את המצבר – דבר שלא התקבל בהבנה רבה ע"י הפולקון, אז בסופו של דבר ישנו כל הלילה עם הפנס דולק.
למחרת בבוקר, התעוררנו לגשם ויום אפרפר. הדולפינים, אריות הים והפינגווינים שהיו אמורים לחכות לנו על החוף (כהמשך ליום אתמול) החליטו לנצל את היום האפרפר לשחייה ולפיכך לא ראינו אותם (למעט את זנב הדולפינים שקפצו בחוף שמולו לנו) והחלטנו לעשות נסיעה ארוכה ישירות למנפורי – הפיורלנד של ניו זילנד. עצרנו בדרך להצטייד במידע ואוכל באינקרובל – עיר שאמורה להיות די משעממת, והופתענו לטובה מהפארק העירוני המקסים, בו טיילתי עם הבנות בזמן שבן היה באינפורמיישן. היה שם גן ורדים מדהים וריחני, הבנות אספו עלים שנפלו במרץ רב, ואחר כך הלכנו לכיוון אגמים מלאי ברווזים, שרדפו אחרינו ללא לאות.
הדרך למנפורי הייתה רצופה בגשם, אך עם הגענו, הוא די פסק. ארבעת הימים הקרובים אמורים להיות גשומים מאוד, עד כדי כך ששקלנו להחליף את היעד של הפיורדלנג עם קווינסטאון, אולם לא היו לנו תוכניות לארבעה ימים בקווינסטאון ומשמעות הדבר היה גם עוד ארבע שעות נסיעה מיותרות והחלטנו לדבוק בתוכנית המקורית, מה גם שבאיזור הפיורדלנד כמעט תמיד גשום (יורד של 7000 מ"מ בשנה), אז הנחנו (וגם קבלנו אישור על כך מבלוג של משפחה אחרת) שנחמד לבצע את תוכניות השייט גם במזג אויר גשום. קנינו כרטיס משולש - שייט מחר במנפורד סאונד - הפיורד הצפוני ביותר, מערת הגחליליות ב"טה אנו" למחרתיים, ושייט בדאוטפול סאונד – שהוא פיורד צר וארוך ביותר, שקפטן קוק פחד להכנס אליו שכן הוא היה doubtfull אם יצליח לצאת ממנו בהעדר רוח עקב רוחבו (ומכאן שמו) ליום שאחרי מחרתיים.
התמקמנו בקמפינג מאוד נחמד – מטבח עם חזות ממש ביתית וחמודה, מקלחות יפות עם פרחים ומראות יפות עם מסגרת עץ אובלית, בתוך יער יפיפה, משקיף על האגם, אך עם מוזרויות משלו – חניון של הרבה גרוטאות של מכוניות ומשאיות צבאיות, לפחות עשר מכוניות מיני מיינור ישנות חונות בשורה ישרה, וקמצנות הזויה בדברים הקטנים – מקלחות עם טיימר של 7 דקות, שמותירות אותך המום בזרם מים קרים עם השמפו על הראש, ונאלץ לדדות מחוץ למקלחתו כדי להאריך את הטיימר... הבעלים נראה אדם מוזר ותמהוני, שהיינו בקלות יכולים להאמין עליו שהוא רוצח סידרתי או שהוא כלא את ביתו במרתף משך 20 שנה... אנחנו נטולי אינטרנט בימים האחרונים, ולכן כששורות אלו יגיעו לרשת, תמצאו את עצמכם נאלצים לקרוא די הרבה במרוכז).
הבוקר נסענו לכיוון מלפורד סאונד. הדרך אמורה להיות מקסימה, אבל אותנו ליוו עננים בגובה האף, וגשם טורדני. בהמשך מזג האויר התבהר ונסך בנו אופטימיות זהירה, הכביש נהיה יפה מרגע לרגע – מוקף בנהרות ומפלים יפיפים (או "נאים", כפי שהסכמתי לומר מבעד לענן, מה שהקפיץ את בן כנחוש נחש). מאחר שמיהרנו, לא עצרנו להתעכב באתרים בשולי הכביש, וזה מתוכנן למחר בבוקר, בדרך חזרה לטה אנו שאמורה להיות הרבה יותר נינוחה.

מילה אחרונה להיום ממני (בן), קצת על תושבי ניו זילנד, נהוג לאמר עליהם שהם נחמדים ואדיבים בצורה יוצאת דופן. אם כך, אנחנו כנראה פגשנו רק מהגרים.... מרבית נותני השירות פה (בעמדות המידע, בחברות הספנות, בסופרים), נותנים את השירות המינימלי עם חיוך נלווה בחלק מהמקרים אך עם תחושה של קור מקפיא מאחוריו. זאת כאשר אנו מסתובבים עם יולי בעלת היכולת להמיס כל מבוגר כמעט. את חלקם יכולנו בקלות לסווג כרוצחים סדרתיים בפוטנציה. לצד זאת זכינו לכמה מחוות משמעותיות מהאנשים הפשוטים כמו גברת שדפקה לנו על החלון כשראתה שאנו מסתכלים במפה בתוך האוטו כדי לסייע לנו בניווט, או אדון שכיוון אותי בחניה בהתמדה אחורה באתר תיירותי במשך כחמש דקות כאשר לו עצמו הוא הותיר לא יותר מדקה אחת לאטרקציה משמעותית כנוגט פוינט מאחר והיה לחוץ בזמן (הוא בניגוד אלינו ככל הנראה תכנן לעבור בכל הנקודות בקטלינז).
כמו כן, רוב המטיילים בה הם פנסיונרים (שמרבים לעשות זאת בקרוונים כמונו) ותרמילאים בגילאי ה- 20. ילדים הם בחזקת חיה נדירה פה, ולמרות זאת הם מקבלים יחס ראוי בהחלט במקומות התיור. חלק ניכר מהמטיילים הם מטיילות העושות זאת ביחידות, בזוגות ובקבוצות ככל הנראה בשל הבטחון היחסי בטיול בה. עם זאת, לאלו מכם שכבר חושבים לארוז בעקבות גן העדן התיאורטי הזה כדאי להירגע, אנו כבר כמעט שבועיים פה ולא ראינו פה אף לא אחת (תיירת או מקומית) שראויה לציון מיוחד. בקיצור, תבואו בגלל הנופים - הם באמת עוצרי נשימה ובלתי ניתנים לתיאור או לצילום ולא בגלל הבחורות...

ימים ראשונים בניו זילנד

אז סוף סוף הגענו להארד קור של הטיול שלנו – ניו זילנד. המפגש הראשון עם הבית שלנו ל- 33 הימים הקרובים היה מלא חששות. אנחנו? מתפעלים קרוואן? בן הרי בקושי יודע להחליף נורה בבית... ואני אמנם ההנדי וומן של הבית, אבל המפלצת הזו של ה- 7 מטר אורך ושלושה מטר גובה, שצריך להכניס אליה מים, לרוקן ממנה מים אפורים וביוב, להבין את מערכת החשמל וכו... בקבלה הראו לנו סרט וידאו שמתקצר ב- 20 דקות את כל התחזוקה של הקרוואן, עליו הבטנו בעיניים מבועתות, מנסים לזכור את כל הפרטים הרבים. או קיי, בלית ברירה, עלינו על המפלצת ויצאנו לדרך, מזל שהקפינג הקרוב שאליו הזמנו מקום מראש היה במרחק של רק 10 דקות נסיעה. אני חייבת להודות שלמרות שאני בעקרון ייצור שקשה לעורר את הערכתו, הרי שהאומץ של בן לנהוג על המפלצת הזאת, ועוד בצד שמאל של הכביש, מאוד הרשימה. הגענו לקמפינג תשושים ורעבים, והחלטנו שביום הראשון יש הנחות ולא מבשלים. הלכנו למקום הראשון שראינו – פיצה האט, ושם הזמנו, בניגוד גמור לטבע האנורקטי של המשפחה, ומעבר ליכולתנו הפיזיולוגית, ארוחת אכול כפי יכולתך...ועוד פיצות... טוב שלפחות על יולי לא היה צריך לשלם (באופן מוזר עד גיל 3 הם לא גובים תשלום).
ההפתעה הנחמדה בקרוואן, או בקרנב – השם שיולי העניקה לו, היה שיש DVD. מסתבר שסתם הרצנו את שי ברחובות פריז כדי למסור לדרור את ה- DVD הנייד, וסתם רצנו מתל אביב ועד כפר סבא בניסיון כושל למצוא כבל מקשר בין ה- DVD הנייד למסך טלוויזיה וסתם סחבנו איתנו את ה- DVD הנייד, שלא השתמשנו בו אפילו פעם אחת – גם לא בטיסות (כזכור – חיכתה לנו במטוס הפתעה נחמדה של מסכים אישיים עם המון דברים לילדים). אז הרווחנו לעצמנו שעה של שקט, כששמנו את הבנות, שלא ראו טלוויזיה כבר שבוע וחצי מול השטוזים, ונהננו מזמן התארגנות.
בערב, התעלפנו כולנו מוקדם למיטות, מבלי לעשות דבר (בשושו נגלה שגם על מקלחות ויתרנו...).
מזג האויר שקיבל את פנינו בקרייסטצ'רץ, היה רחוק מלהסביר פנים. גשם, גשם, גשם ודי קר (כזכור, קייץ בניו זילנד).
למזלנו, למרות מזג האויר, האטרקציה המרכזית בקרייסטצ'רץ היא המוזיאון בנושא אנטרקטיקה, שהוא במקום סגור. אבל לפני שנכנסו למוזיאון, היה עלינו לעמוד במשימה מאתגרת ביותר – החניית הקרנב בתוך חניון עמוס לעייפה. כמובן, שמחלנו על כבודנו, ואני יצאתי אל מחוץ לרכב וסיפקתי שירותי הכוונה ידניים... הבעיה שקרנב הוא כ"כ ארוך, שכשעמדתי מאחוריו, בן נהג במרחק 7 מטר ממני, בצירוף לרעש המנוע, לא הצליח לשמוע את ההוראות. בכל אופן, אחרי מאמץ מתגמל, הרכב עמד לתפארת בחניון, כשהוא מאפיל בגודלו על כל יתר המכוניות, כמו גם יתר הקרוואנים שהיו בו (ובולט בשניים וחצי מטרים מהרכבים שלידו). המוזיאון מאוד מעניין. יש שם חדר שמדמה סופה באנטרקטיקה – חדר עם מינוס 8 מעלות, וכשמתחילה הסופה, יש רוחות קפואות שמגיעות עד מהירות 42 קמ"ש, והטמפרטורה יורדת עוד יותר. נכנסים לחדר עם מעיל מיוחד ומתאים. להפתעתנו הרבה, ים שרדה את כל הסופה בחדר, ואפילו התעכבה בסיומה, לעשות עוד גלישה על מגלשת הקרח שבחדר. יולי, בקשה לצאת די בהתחלת הסופה, ואני נאלצתי להפסיד את החוויה המפוקפקת הזו. מהשילוט למדנו שהמהירות המקסימאלית שנמדדה במהלך סופה באנטרקטיקה הגיעה עד 320 קמ"ש. עוד למדנו שאנטרקטיקה היתה פעם מחוברת ליבשות מסביבה – דרום אפריקה, דרום אמריקה, ניו זילנד ואוסטרליה, ושבניגוד לקוטב הצפוני שהוא ים עם קרחונים, ולא יבשת, אנטרטיקה זו יבשת עם קרח (החמישית בגודלה שגדולה מזו בה אנו מרכזים את הטיול הנוכחי). היה שם גם חדר בו היה דימוי אינטראקטיבי של 4 עונות השנה באנטרקטיקה, כולל שלג מלאכותי שירד, פינגווינים כמובן, מודלים של תחנות המחקר שם ובקיצור היה מאוד מעניין. ראינו האכלה של פינגווינים קטנים ששחו באקוואריום קטן. בסוף הסיור עלינו לנסיעה על מין רכב מיוחד, שמשמש בקרחונים באנטרקטיקה – וזו הייתה רכבת הרים אמיתית. העבירות שלו היא בלתי נתפסת (אוכל את ההאמר בהליכה) – הוא מטפס על גבעות תלולות, עובר בתוך מים בעומק של 3 מטר, נוסע בהטיה של 40 מעלות לצד, הנסיעה הייתה כיפית וקפצנו ועפנו בטירוף. בן פחד שיולי תקיא, אבל מי שלא שמע את יולי צוחקת באותה נסיעה, לא שמע צחוק מתגלגל מימיו. כל הנוסעים התגלגלו מצחוק רק מלהסתכל עליה. זה היה הורס. בדרך חזרה, עצרנו להצטייד בכל הציוד הבסיסי שאנחנו צריכים בקרנב (כן אמא – קניתי גם מטאטא!) ובמזון למקררון שלנו, שהפתיע לטובה בגודלו. בן והבנות הלכו בערב לבריכה המחוממת שבקמפינג, ובעוד שבן מנסה שלא לברוח מהמים מחמת הקור, הרבע עוף הגדול, והשמינית עוף הקטן, היו מאושרות לגמרי, ולא רצו לצאת. כנראה שהן ידעו למה, כי אתם יכולים לתאר לעצמכם את חווית היציאה והליכה עם מגבת למקלחות שנמצאות מחוץ למתחם הבריכה, בטמפ' של בין 10-15 מעלות.... הצרחות של יולי וים בדרך למקלחת הדהדו בכל האתר. בערב, חנכנו את המטבח של הקמפינג ולימדנו אותו מהי ארוחת ערב ישראלית לתפארת – סלט וחביתה, וכנראה שזו הייתה הפעם הראשונה שהוא פגש סלט כי כיור הרחצה לכלים היה נטול רשת, והייתי צריכה לשלוף החוצה מחור הניקוז של המים, אחת אחת, את קוביות הסלט שנתקעו שם. לילה שני בקרנב – הבנות נרדמו בשמחה ב- 23:00, ואנחנו לשם שינוי עזרנו יותר כוחות ונותרנו ערים כשעה וחצי מדברים על היום שאחרי ועושים אי מיילים. מאחר ומזג האויר לא נראה לנו נחמד בקרייסטצ'רץ בימים הקרובים, החלטנו לשנות תוכניות ולנסוע למאונט קוק (שינוי ראשון מהתוכניות המדוקדקות שבן הכין למהלך של כל יום)– כלומר לצאת למסע ארוך בדרכים של כ- 300 ק"מ. בדרך אמורים להיות אגמים מקסימים – ונקווה לטוב.
בבוקר, ניסינו להתארגן מהר ולצאת לדרך. עד אותו שלב, הדחקנו את המשימות של ריקון המים האפורים ובמיוחד את ניקוי והחלפת קסטת השירותים. אבל, שמתי לב לנזילה בברז המים האפורים והיה נראה שכבר פשוט אין ברירה (אמורים לעשות זאת אחת ליומיים).
כשהגענו לתחנת ריקון בקמפינג, עמד לפנינו רכב זהה לשלנו עם שני אנגלים, ומייד קפצנו על ההזדמנות כמוצאים שלל רב וביקשנו הדרכה. למזלנו נפלנו על זוג מאוד נחמד, שלא רק ששמח מאוד להסביר לנו מה עושים, אלא גם נתן לנו במתנה גריל נייד קטן, פחמים ואפילו זיפ, שכן הם היו ביום האחרון של הטיול שלהם – מי אמר שהבריטים הם קולד פיש? לא ידענו איך להודות להם... אגב, בערב יום האתמול, פגשתי במטבח בבריטי אחר שהיה צריך סוכר, והיה מאוד מאוד נפעם מזה שאני כ"כ חביבה אליו, ואפילו הולכת במיוחד להביא לו מהקרנב, ואמר שאנשים בקמפינג בד"כ לא מדברים זה עם זה ולא ידידותיים. יש לציין כי התגובות שלו של "איך אחזיר לכם בחזרה", על שני שקיקוני הסוכר, היו גדולות יותר מתגובותינו, לקבלת הגריל הנייד...
למרות ההסברים, התפעול הראשון של השירותים היה מעט צולע, אך לבטח הבנו את הפרינציפ ובפעם הבאה מבטיחים תפעול תוך 3 דקות. ודרך אגב – דנה ועופר – תודה על טיפ הכפפות...
אז עכשיו אנחנו ברכב, פעם ראשונה על היי ווי, בדרך למאונט קוק. ולא תאמינו – הקרנב מגיע למהירות של 100 קמ"ש! גם אנחנו לא ציפינו לזאת! ודרך אגב – מי שתהה מדוע הפעם כתבתי כ"כ הרבה בגוף ראשון נקבה, מוזמן לפנות למירי ולשירה, שעד עתה העניקו לבן, תוך שגגה איומה, את כל הקרדיט על הבלוג (לצרכי הבהרה הבלוג נכתב במשותף כאשר חלקה של מאיה גדל בצורה מרשימה מאז יוחס הבלוג אליי).

ובכן, מרגע שעזבנו את קרייסטצ'רץ, השמש החלה מחייכת אלינו. לאחר נסיעה בת שלוש-ארבע שעות, הגענו לאגם טקאפו – אגם יפיפה שצבעו טורקיז חלבי ונוצץ (שום תמונה גם לא המצורפת לא תצליח להעביר את הצבע – צריך לבוא כדי לראות!!!), והוא מעוטר בהרים שבפסגותיהם שלג. צבעו של האגם נוצר מתופעה שנקראת תרחיף שמשמעותה שחלקיקים דקים של קרחון בעל קרקעית אבן התערבבו בתוך מי הקרחון אך לא נמסו ועכשיו מי הבין את ההסבר?) התמקמנו באתר קמפינג שהיה במיקום ממש נהדר – על האגם ממש, אבל יתר הדברים הקשורים באתר היו לא משהו בכלל – החל מהשלטים הנאצים של ההוראות והאזהרות ועד לחיוב האקסטרה על המקלחת והיעדר פסיליטיס לילדים. אנחנו לא נתנו לזה להפריע לנו, ויצאנו לסיור על יד האגם, שבניגוד לתוכניות המבוגרים להליכה הגונה, הסתכמו בבנית בתים לברווזים על שפת האגם, ובניסיונות נואשים שלנו לגרור את הבנות להליכה. בסוף הרעב הכניע אותנו, ועברנו לעמדת הברביקיו שפינקה אותנו בסטיק סירליון משובח ואורז ותירס מהטעימים שאכלנו – הכל עם נוף עוצר נשימה של האגם. עם כל הפסטורליה, יש לציין שהיה קר למדי – מה שגרם לנו אפילו להוציא את המעילים שלנו.
למחרת בבוקר, לקחנו את הקרוון לסיור מסביב לאגם וערכנו את ארוחת הבוקר במקום מבודד על גדה אחרת של האגם, כשהנוף משתנה לנגד עיננו עם שינויי האור ונעשה יפה מרגע לרגע. לצורך כך הוצאו שולחן וכסאות הפיקניק לראשונה אחר כבוד מהקרוון. לאחר מכן המשכנו לשמורת הטבע בהר קוק – ההר הכי גבוה בניו זילנד (וביבשת כולה) שגובהו כ- 4,000 מטר ומהווה אתגר חובה לכל מטפס הרים שמחזיק מעצמו, שם היינו אמורים לעשות מסלול הליכה של כ- 3 שעות (שמהווה התחלת מסלול לחלק מהמטפסים הכבדים). לאור הכושר המופלג של משפחתנו, הייתי די בלחץ איך הטיילות הדגולות שלנו יעמדו במסלול (במיוחד בהתחשב בכך שטרם הספקנו לקנות מנשא ליולי) והתברר שהלחץ היה די מוצדק. בתחילת המסלול, ראינו מטיילים קשישים חוזרים מהמסלול – מה שגרם לי די להירגע לגבי קושי המסלול. בדרך הלוך, בעת שניצבנו אל מול פסגות מושלגות ויפיפיות, נהרות, אגמים, וצוקים ירוקים ומהממים, הילדה הקטנה שלנו זחלה בקצב מעורר רחמים, והחלה לגנוח וליבב כשהדבר היחיד שהצליח להביס את היבבות היה המוצץ. למרבה הזוועה גילינו שלוקח לנו בדיוק פי שלוש להגיע לכל נקודת ציון במסלול, ובחשבון פשוט (של בן)– לו היינו מתעקשים להגיע לסוף המסלול זה היה לוקח לנו 9 שעות. לפחות הצלחנו להגיע לשני הגשרים התלויים והיפיפיים שהיו לנו בדרך, והחלטנו לחזור – מעט מובסים אבל מכירים בכורח המציאות. בדרך חזרה, יולי מעט התאוששה והצלחנו להגיע לקצב של פי שניים בלבד, מהזמן המוערך... אחרי משמעת ההתמרחויות בקרם הגנה באוסטרליה, זילזלנו בניו זילנד וקצת פרקנו עול, ולאורך כל הדרך הרגשנו את השמש עושה בנו שמות. חזרנו אדומים אך מרוצים לחניון קמפינג על שפת אגם פוקאקי – שכמובן שגם הוא טורקיזי ומדהים. טרפנו בתיאבון רב את ארוחת הערב המדהימה שעשינו – ניתחוני פילה עוף ברוטב מרינדה על הגריל (כמו שסבתא רותי מכינה, לדברי יולי, שאכלה בשביל 3 פולקונים), וקינחנו את היום במקלחת זרזיפית שהצלחנו להפיק מהמקלחות בחניון.
ולסיכום היומיים האחרונים התחלנו את הרומן שלנו עם הטבע המהמם הניו זילנדי, ונקווה כי מזג האוויר ימשיך להיות בצד של הטובים.

7.2.09

הלכנו לראות את בית האופרה המפורסם של סידני. המבנה באמת מקסים. בזכות העגלה של יולי, נכנסנו פנימה דרך הכניסה של מחסני התפאורות והתאורה של האופרה, והיה מאוד נחמד. בתוך בית האופרה היינו אנחנו והמחלקה הגריאטרית של סידני. רצינו להיכנס להופעה, אבל לא היה שום דבר שהתאים להרכב המנצח שלנו. לאחר מכן, נסענו במעבורת והחלטנו לרדת, באופן הרפתקני, במקום בשם בליין שלא מצאנו שום דבר כתוב עליו אבל הוא נראה לנו (או יותר נכון למאיה) מקסים למדי ורומנטי במבט מהמעבורת. ובכן, המקום אכן יכול היה להיות מקסים (יש שם בתים יפיפיים ומשופצים מאמצע המאה התשע עשרה) אלמלא שני חסרונות עצומים – האחד – העלייה התלולה המובילה אליו והשני – החום המטורף שלא אפשר לנו לנשום, והשילוב של השניים היה מנצח. אחרי רבע שעה ירדנו מובסים ומבויישים בחזרה למעבורת הבאה והפלגנו הלאה, להרפתקאות קצת יותר בטוחות גם אם יותר תיירותיות.
הגענו לדרלינג הרבור, ושם טיילנו לאורך הרציף ולעבר הגנים הבוטנים הסיניים, שצויינו במקומות רבים כאתר חובה. ובכן, היינו בחיינו כבר בשני גנים סיניים בעבר, ואת הגן הזה ניתן למקם במקום השלישי המכובד. בקיצור לגמרי אפשר לוותר. ים צילמה שם כמו משוגעת כל מיני ציפורים וזיקיות שטיילו בגן, והחלטנו שניתן להסב את שמו מהגן הבוטני לגן הזואולוגי. יולי עשתה לעצמה טובה וחרפה משך כל הטיול בגן. בערב, הלכנו לתצפית על העיר מה- SYDNEY TOWER. זה מגדל בגובה של כ- 300 מטר שמשקיף על העיר כולה ב- 360 מעלות. אני (מאיה) חטפתי סחרחורת איך שכף רגלי דרכה מחוץ למעלית, אבל אזרתי כוח להסתכל מסביב, והמאמץ השתלם כי הנוף עוצר נשימה.זה אותו אפקט של נוף מהאייפל, אבל מלא בים ומפרצונים וטבע מדהים. לאחר מכן הלכנו לסרט מדליק במגדל של שלושה מימדים עם כיסאות שזזים והיה מאוד כיף. בן נדפק בגלל יולי והושיבו אותו בכיסאות נייחים לתינוקות והוריהם המסכנים. כמו כן, גיליתי את השדרה החמישית של סידני שהייתה ממותגת למשעי וכל חנות זכתה לקריאות התפעלות ממני. הלילה, שהתחיל בשעה אחת לפנות בוקר, נגמר בשעה חמש וחצי כשים הודיעה שהיא ערה ובקשה לקרוא. בשעות המוקדמות של הבוקר עוד הארי פוטר חוסל. יש לנו רק עוד שני כרכים איתנו וחודשים פחות שבוע– מה יהיה?...

הבנות התחילו את הבוקר ברכיבה פרועה ברחבי החדר על מברשות השיניים שלהם בהשראת הארי פוטר, כתחליף מיניאטורי למטאטא... מה שמוכיח שכשצריך – מסתדרים.

8.2.09

נסענו לגן החיות טרנגואה. איך שהתחלנו לצעוד לכיוון גן החיות, גילינו שהתרמיל שלנו נשאר על המעבורת. תוך הפגנת תושיה מירבית, מייד דאגנו לפנות לעובד המעבורת המקומית, שאיתר את התיק דרך הקשר והבטיח שיביאו אותו במעבורת הבאה, כך שמייד התפנינו לשכוח גם את העגלה בכניסה לגן החיות. מזל שהכובעים היו עליה כך שנזכרנו בכך די מהר. שיא האבדות של היום היה יולי. כשהחנתי (מאיה) את העגלה בחניון העגלות כדי להכנס למופע של אריות ים, דאגתי לקחת ממנה את כל חפצי הערך עד לרמת הפט שופס, ונכנסתי לאמפיתיאטרון. ופתאום הייתה לי תחושה שעוד משהו חסר לי. כשהגעתי לעגלה, ראיתי פנים נכמרות מתחת לתלתלי הזהב וערימה של תלונות... אין מה לומר, הגיע לי. בקיצור – יום מבולבל שרק במזל יצאנו ממנו ללא נזקים.
גן החיות מושקע ברמות. יצא לנו לראות איך רוחצים פילפילון. זה היה מחזה מרשים וחבל שלא צלמנו אותו בוידאו. הפיל פילון שכב על הרצפה, ןשתי מטפלות במדים אוסטרלים הכוללים מדי חאקי עם מכנסים קצרים, ומגפי גופי, קרצפו אותו בצורה יסודית ביותר עם מברשות קרצוף, בכל הגוף. לא הצלחתי להבין אם הוא מתפנק או סובל, אבל זה היה טיפול מאוד יסודי ומאוד מסור שארך זמן רב. בסוף המקלחת הפילפילון היה מבריק ומצוחצח, קיבל ממתקי ירקות בתמורה לשיתוף הפעולה שלו והובל החוצה לחדר, אחר כבוד. לאחר שלושים שניות בחצר, התחילה מקלחת החול – הפיל פילון שאב כמויות של חול בחדק שלו והתיז אותן ביסודיות על כל גופו הרטוב. את התוצאה אתם יכולים רק לדמיין... בהמשך, עמדנו שני מטרים בלבד מקנגרו'ס חמודים שעשו למעננו פריזים למצלמה. נשארנו בגן החיות הרבה שעות – עד חמש אחר הצהרים, כשהמכשלה היחידה הייתה, כמובן, מזג האויר. חם חם חם! ומחר אמור להיות מעל 40 מעלות. לפחות התנחמנו במחשבה שלרוסים שעמדו על ידנו במסעדה עוד יותר קשה מאשר לנו... בערב, ים התעלפה ויצאה מתפקוד בשעה 20:00, כך שניצלנו את הפטור והלכנו לישון מוקדם..

9.2.08

היום, התחלנו את היום בשיטוט ברוקס. זוהי המושבה הראשונה של האירופאיים בסידני. האיזור מאוד מאוד נחמד ורומנטי, כולל בתים מהמאה השמונה עשרה (מה לעזאזאל עשינו בבלמיין?!) סמטאות צרות וגינות פנימיות קטנות ומרפסות רומנטיות מצופות בבתי קפה מתוקים. שוטטנו מעט, והגענו לשוק האמנים של יום א'. מדובר בשוק תיירותי, סטייל נחלת בנימין, והשלל עימו יצאנו היה מסכת גומי של האש פפי לים, שנראית ממש אמיתית – כמו אביזר לסרטים. מיותר לציין שהמסכה לא ירדה מהפנים במשך שעות ארוכות, גררה תגובות משתאות מכל הסובבים אותנו, ומזל שהיה כל כך חם כי בסוף רק החום הכניע את ים. מרגע שים לבשה את המסכה, יולי שמה לה למטרה לצבוט לכלבלב החמוד את האף, שהיה בהחלט חמוד ומפתה, ובכל רגע שים לא עמדה על המשמר, למרות מחאותיה הקולניות, היא ספגה צביטה מיולי הצוהלת.
אחרי שסיימנו לשוטט ברוקס, לקחנו מעבורת בכוונה לבקר במוזיאון שנקרא הפאואר האוס. בדרך אל הפאואר האוס, נתקלנו במופע סיני מסורתי, לכבוד ראש השנה הסיני (חגיגות המתפרסות על פני שלושה שבועות שמארגנות ע"י הקהילה הסינית העצומה בסידני), עם דרקון ארוך, בובות ענק סיניות מסורתיות והיה נחמד. המוזיאון היה מאוד נחמד לנו ולבנות. הינו בתצוגה של כלי רכב עתיקים, רכבות, מטוסים וכו' וכן בתצוגה של מעבורות חלל שהייתה מאוד מעניינת – גם הבנות נהנו מאוד ולא רצו ללכת, למרות שזרקו אותנו החוצה בגלל שהמוזיאון נסגר. לאחר מכן הלכנו לשוק המקומי שנקרא פדי מרקט, אבל חתכנו אחרי שתי דקות לאחר שגילינו שהוא פחות או יותר כמו שוק הכרמל, רק פחות מעניין. סיימנו את היום בארוחה יוקרתית בנמל, שהייתה בלתי אכילה בעליל – הקלמרי שהוקפצו בווק היו קשים כמו סוליה, ולשרימפס היה טעם מגעיל (מישהו התלונן כנגד המזללות?).
ראוי לציון ההרגל החדש של יולי (או בשמה החדש – יולי בדיליי) שמקפידה להראות מעט אדישה בעת הביקור בכל אטרקציה, ודורשת בתוקף, ביום המחרת, לחזור לאטרקציה של יום האתמול.

10.2.09

התחלנו את היום בביקור בכפר האולימפי. השייט לכפר ארך 50 דקות. בדרך ניתן לראות בתים מהממים שמשקיפים למפרצונים הקטנים והמדהימים שמרכיבים את הדרך. בחצר של כל בית חונה סירת מנוע ובאמצע כל מפרץ חניון סירות. ללא ספק לא היה לי אכפת לגור בכזה מקום. הכפר האולימפי עצמו קצת נסך עלי עצב. מדובר, כמובן, בקומפלקס עצום וענק, שלמעט כמה עשרות תיירים, היה נטוש ועצוב – מן פיל לבן. נכנסנו לסיור באצטדיון של האתלטיקה, רק כדי לגלות שהפכו אותו לאצטדיון של כדור רגל, רוגבי, קריקט וכו'. הורידו את מסלול הריצה, הקטינו את האצטדיון לגודל לקטן יותר, וגם עשו שם אלמנט מעניין של יציעים ניידים שניתן לשנות אותם בהתאם לסוג המשחק שמתרחש על האצטדיון. מצד אחד זה היה משמח לראות שעדיין יש רוח חיים ומשחקים על בסיס שוטף בקומפלקס העצום הזה, מצד שני לא נשאר מבחינתי כל זכר לאצטדיון האתלטיקה שרציתי לראות. בן, יותר התלהב מהסיור בחדרי ההלבשה של השחקנים, ומאחורי הקלעים של האצטדיון. בדרך חזרה, החמצנו את האוטובוס בדרך לשייט שיוצא אחת לשעה, אבל לפחות זכינו בארוחה הגונה אחרי מספר ימים של הצלחות חלקיות ביותר... אפילו שתי האנורקטיות שלנו חיסלו כל אחת מנת ילדים שלמה! אחרי שהחמצנו גם את המעבורת הבאה, וחיכינו שעה נוספת, עלה בידנו לחזור לעיר עייפים אך תשושים מהמתנות לאוטובוסים ומעברות.
לאחר מכן, נכנסנו לאקווריום הגדול של סידני, ומי שלא ראה את ים, לא ראה אקסטזה מימיו. היא הכירה המון סוגי דגים וחיות (אלוהים יודע מאיפה) ורצה בהתלהבות שיא ממקום למקום. שיא ההתלהבות של ים נבע מחיה משונה בשם ברווזן (או לפחות כך היא קראה לה – באנגלית platypus) שעליה דיברה מתחילת הנסיעה ואנו לא ידענו עליה דבר. מדובר ביונק ששוחה כמו ברווז פיסח בתוך המים, נתקל באדמה, מקפץ חזרה ועולה מעל המים כדי לנשום. מאחר והתחייבנו לים לתצלום טוב של הבחור, רדפנו אחרי החיה התזזיתית הזו, מתחרים רק לחבורה יפנית שהייתה לא פחות מטורפת עליו מאיתנו ומצליחים לצלם בהצלחה צמחים ודגים פחות תזזיתיים ששחו לידו...יולי, לעומת זאת, שרק הערנו אותה משינה ארוכה בעגלה, הייתה קצת מעוכה בהתחלה, אבל אחרי שהבהרנו לה שאם היא רוצה לראות דגים זה רק עכשיו, ושמחר לא נחזור לכאן, היא הועילה בטובה לקום ולהתאושש, וכשהגענו לסוף המסלול היא כבר הגיעה לשיאה... טוב שלא שילמנו עליה כרטיס...
השיא של האקווריום הוא בריכת הכרישים. מדובר במנהרת זכוכית, שמכל עבריה, כולל מלמעלה, יש המוני כרישים, מכל מיני סוגים, ענקיים ומרשימים. זו הייתה באמת חוויה מהממת.
למי שלא נתקל בכרישים בזווית הזו עד כה, של שחייה ישירה אליך ואז עלייה מעליך, יש בחוויה הזו גם פרק "לימודי". לכרישים, ובעיקר לגדולים שבהם, יש חיוך שטני שמתרחב מעט ככל שהוא מתקרב אליך (בסגנון של חכה, חכה, אני תופס אותך איך שאני יוצא מפה), עם השיניים הקטנות שלהם (יש להם גם שיניים גדולות יותר בחלקים היותר מוסתרים של הפה). ממש חוויה מיסטית... כשלים טכניים (סיום כרטיס הזכרון ובטריות לא טעונות) מנעו מאיתנו להביא מזכרת משמעותית מבריכת הכרישים.

11.2.09
הבוקר, גשום וערפילי ביותר בחוץ, מה ששיבש לחלוטין את תוכניותינו ליום האחרון – ללכת לאחד החופים המפורסמים של סידני – חוף מנלי או חוף בונדי. כתוכנית חלופית, התחלנו את היום במוזיאון הימי שבדרלינג הרבור, שהיה לא מאוד מעניין, בטח לילדות, אבל מה שהיה מעניין זו האוניה המקורית של קפטן קוק שחנתה במרינה שעל ידו. אפשר לעלות עליה, עבל בגלל הגשם, הסיפון נראה לנו חלקלק ומסוכן מידי לבנות. במוזיאון למדנו שהמסע של קפטן קוק, האירופאי הראשון שהגיע להתיישבות של קבע באוסטרליה בשנת 1770 לערך, ערך כ- 3 שנים תמימות. בבטן האוניה אפשר היה להכיל צידה לשנתיים שלמות. האוניה נראית ממש כמו אונית פיראטים עתיקה של פעם.
אחרי הביקור הקצרצר במוזיאון עברנו לסיור בגנים הבוטניים האמיתיים של סידני (להבדיל מהגנים הסיניים שהיינו בהם ושחשבנו בטעות שהם הגנים הבוטניים), והפעם מדובר בדבר האמיתי. מדובר בגנים עצומים בגודלם, עם צמחיה מהממת ומטריפה, אין סוף שבילים, אין סוף עצים עתיקים ומדהימים וצמחיה נדירה ופראית, חלקה טרופית. אלמלא הגשם שלא הפסיק לטפטף היינו יכולים להשאר שם עוד ועוד, אך במקום זה, דילגנו מעץ לעץ, בניסיון למצוא מחסה מהגשם (חסרי מטריות שכמותנו...) עד שבסוף פילסנו את דרכנו אל מחוץ לפארק העצום והצלחנו לתפוס מונית למלון, רטובים אך מרוצים.

מילה על האוסטרלים – ראשית חלקים נרחבים מהם שייכים לעדה הסינית. ככל הנראה תוצר של מדיניות ההגירה הקלה יותר בעבר. הם תופסים המון עמדות מפתח בקופות של סופרים, דינרים וכיו"ב ועושים זאת ביעילות מירבית (אני ראיתי עמדות סופר שעוברות מאיוש של עמדה אחת לארבע עמדות תוך שניות ספורות מרגע שנשמעה מילה אחת ברמקול – מרענן לעומת ההמתנה הארוכה ומורטת העצבים ל" ריקי, לקופה המישנית". האדם הלבן הקלאסי, שאינו נמנע מלאייש גם עמדות אלו (אין פה תחושה של משרתים ואדונים שאופיינית מאוד לארה"ב למרות הנשיא השחור) הוא ברובו על פי ההיסטוריה בעיקר אנגלי במקור, אך עם תרבות מעט פרועה תוצר של אבות אבותיו (שחלק ניכר מהם היו פושעים שהוגלו לאוסטרליה) כך שניתן לראות פה עמידה קצת יותר פרועה בתור לצד שקט וסדר יחסי בעמדות המתנה אחרות. המשפט המאפיין את האוסטרלים מבחינתנו, שאומץ בחדווה על ידינו היה "no worries, Mate" – ונראה שאין משפט המתאר טוב יותר את מצבנו בטיול זה, משוחררים מדאגות (רק לכאורה כמובן), חברים של כל העולם ובעיקר שמחים וטובי לב. שום דבר לא יעכיר את רוחנו (גם לא המתנה ארוכה מאוד לתחבורה או תנאי מזג אויר קשים).
ומילה על האוסטרליות, ללא ספק מדובר בבחורות נאות ביותר עם שיער ועיניים בהירות ואור שזוף (אירופאיות משודרגות) שרובן שמנות וחיוורות (חוסר הסכמה בתוך המשפחה) – ביחרו אתם למי להאמין...

ימים ראשונים בסידני

רבות התלבטנו עם מסע כזה של 24 שעות באוויר הוא סביר, והאם רצוי לחתוך אותו לשניים ע"י עצירת מנוחה בבנגקוק. מכל עבר נשמעו דעות שזו משימה בלתי אפשרית (או לפחות בלתי אפשרית לילדות או שלא במחלקת עסקים). הילדות שלנו מוכיחות כבר בהתחלה שהן עשויות מהחומר הנכון שמאפשר לטיולים כאלו לקרות.... יולי הייתה ממש עליזה כל הטיסה, וים, שמעט התעייפה בטיסה לבנקוק התאוששה לקראת הטיסה לסידני, וטרפה במהלכה סטייקים ללא הכרה (האוכל של תאי איירליינס הוא ממש לא רע...). אנחנו ישנו במשמרות. כמובן שמאוד עזרו התנאים הנהדרים של חברת תאי, ובמיוחד מסך מגע אישי עם VOD ומשחקים אינטראקטיבים, שהקלו עלינו, כמו גם מליון חוברות העבודה, המדבקות והציורים שלקחנו לדרך.

סידני, אנחנו כאן, יוצאים למפגש הראשון.

את ההיכרות הראשונה עם סידני עשינו ברגליים. המלון שלנו (שבמשפחת סופר – לא היה עובר... אף כי הוא באמת די סביר) מרוחק כ2-3 ק"מ מסירקולר קיי אליו החלטנו לשים פעמינו ביום (ערב) הראשון. לאחר כשעה של הליכה הבנות גילו רעב עצום אבל מרפי כבר קבע בעבר, שבמקום שבו מתגלה רעב עצום לא תימצא מסעדה ברדיוס של ק"מ. בכל אופן לאחר שאכלנו המשכנו לנמל (סירקולר קיי), שם לצלילים צורמים של חמת חלילים אכלנו את הגלידה המובטחת שיולי שומעת עליה כבר ימים ספורים (מאז שביקרה אצל הרופא שאמר שגלידת וניל היא תרופה מצוינת למחלה התורנית שלה בתחילת נסיעה זו – פצעים בפה).
הג'ט לג משמעותי וים ואני (בן) מתעוררים בחמש וחצי כדי לקרוא, לנסות להביא קרואוסונים (למדנו משהו מסבא דרור) ולהתחיל את היום. אין מה לעשות, מסתבר שסידני היא לא פריז, ולא הצלחנו למצוא קרואסונים טריים. לאחר שחזרנו הערנו את העצלים (בתשע) שהמשיכו לישון כאילו נולדו באוסטרליה (לזכותה של מאיה ייאמר שהיא נרדמה בחמש וחצי). שוב שמנו פעמינו לסירקולר קיו אך הפעם לאחר מספר ארגונים עלינו על מעבורת לאיזור הדרלינג הרבור (איזור הבילויים של סידני). כמובטח סידני יפיפיה מהמים. בניין האופרה הוא בהחלט פסל סביבתי מרשים אך גם העיר עצמה מרשימה ביותר. אין ספק שהעובדה שהעיר מוקפת אוקיינוס והתנועה הקלה בה מבוצעת במעבורות מוסיפה לה יופיי ייחודי.
בדרלינג הרבור, נכנסנו לעולם חיי הבר המופלא של אוסטרליה, אטרקציה שלא הופיעה בשום הסבר מקדמי (כולל זה של הלונלי פלנט מ- 2007) כך שככל הנראה מדובר באטרקציה חדשה. בתחילת הדרך הרגשנו שעבדו עלינו עם אקווריומים מלאים זוחלים וחיות שלא היית רוצה לפגוש בשום פינה חשוכה (נחשים, נמלים, עכבישים חרקים ודבורים) אולם ההמשך היה עוצר נשימה ופגשנו מיני חיות מיוחדות בסביבה כמעט טבעית, בהם בין השאר הבילבי, הקנגרו והקואלה.
בין השאר למדנו שהקואלה שנראית חיה חמודה להפליא היא הרבה יותר עצלנית מחמודה. החיה הזו מבחירה מעדיפה לישון כל היום כדי לא לבזבז אנרגיה וגם על האוכל שלה שמשמש ל"הטענה המינימלית" היא מעדיפה לא לריב (ולכן בוחרת כזה שאין לו ביקוש). מכל המאכלים האפשריים היא מעדיפה לאכול עלי אקליפטוס (או צמח בעל שם דומה) שהעלים שלו רעילים, ורק תודות לגנטיקה שלה היא אינה נפגעת מרעילות זו. (אגב גנטיקה זו מועברת ע"י אכילת צרכי ההורים ע"י הילדים).
משפט היום שייך לים שללא שום הכנה או עידוד אמרה פשוט במהלך הביקור "זה היום הנפלא בחיי". אנחנו כמובן לא ידענו את נפשנו מאושר.
אין ספק שהשיפור ההתמצאות בתחבורה המקומית והכרטיס החופשי שבועי שקנינו הקלה מאוד על התנהלותינו מעתה ואילך. בערב שוב עלינו על מעבורת (על הדרך ים שחה שוב ש"היא מאושרת" על רקע האורות של סידני) לכיוון הדרלינג הרבור, רק כדי לגלות שבתשע כבר לא מגישים אוכל במקום הבילוי המרכזי של סידני והסתפקנו בפיצה עם בירה (גם לים שהעדיפה את הבירה האוסטרלית על המים שלהם). רצנו, השתוללנו, רקדנו עד שסידני השכיבה אותנו לישון.
לציין שכרגע מסתמן שיר מלווה של הטיול, שים המציאה והלחינה, אשר הולך כך (והסליחה עם מי שאינו מבני המשפחה ולכן לא יבין):
"פולקון תלתלים של זהב, פולקון תלתלים של זהב, אולי אני ארנב? לא! לא! לא! אולי אני זנב? לא! לא! לא!, אולי אני סתם צב? לא! לא! לא! אולי אני כוכב? לא! לא! לא! אני פולקון תלתלים של זהב...". אין צורך לציין שיולי שרה את השיר בגאוה רבה, ללא הפסקה, עם כל המימיקה והתנועות המתאימות...

בבוקר זה נותרתי רק אני (בן) עם ג'ט לג שמאפשר לראות את הזריחות, ושבגינו "זכיתם" לסיכום זה....

רגע לפני

אז המזוודות כבר ארוזות, הכל מוכן. צריך רק לקחת את הבנות מביה"ס ומהגן, מקלחות, נשיקות פרידה למשפחות והופ - המסע הגדול עומד להתחיל.
16 שנים עברו מאז הטיול הגדול הקודם שלנו. שש עשרה שנים שבהם כל כך הרבה השתנה. אז היינו זוג צעיר, אחרי הצבא, תרמילאים בדרך לדרום אמריקה. אז נשארנו שם חצי שנה, תקופה שהייתה קסומה מאין כמותה.
מאז עברנו חתונה, אוניברסיטה, התמחות, קריירה מקצועית ושתי ילדות מקסימות שהצטרפו אלינו - ים לפני 7 שנים, ויולי לפני 3 שנים.
עכשיו, אחרי 16 שנים, עזרנו עוז, והחלטנו לקחת שוב פסק זמן בחיים. לא משהו בומבסטי, אבל חודשיים זו תקופה די מרשימה, לפחות בקנה המידה שלנו.
הפעם היעד - ניו זילנד, עם עצירה של שבוע בסידני, לפני, ושבועיים בתאילנד, אחרי.
כבר לא high school sweetharts בירח דבש בלתי מסתיים. אנחנו מצויידים בים, שמתגוררת בארץ החלומות, מלאת תום וטוב לב, אולם חולמנית ושלומיאלית למדי, ויולי, שלמרות שהיא נראית אפרוח מתוק להפליא, ובלתי מזיק בעליל, הרי שהיא מסובבת את העולם כולו, ובכלל זה כמובן גם אותנו, על אצבעה הקטנה. בנוסף, קיימת אצלה נחישות, שהיא בחזקת שליחות של ממש, שלא להותיר אף רגע אחד של דממה, כשהוא בלתי מנוצח.
חודשיים ימים, מתוכם 33 ימים בקרוואן, 24/7 - האם נצליח לשרוד?...