אז סוף סוף הגענו להארד קור של הטיול שלנו – ניו זילנד. המפגש הראשון עם הבית שלנו ל- 33 הימים הקרובים היה מלא חששות. אנחנו? מתפעלים קרוואן? בן הרי בקושי יודע להחליף נורה בבית... ואני אמנם ההנדי וומן של הבית, אבל המפלצת הזו של ה- 7 מטר אורך ושלושה מטר גובה, שצריך להכניס אליה מים, לרוקן ממנה מים אפורים וביוב, להבין את מערכת החשמל וכו... בקבלה הראו לנו סרט וידאו שמתקצר ב- 20 דקות את כל התחזוקה של הקרוואן, עליו הבטנו בעיניים מבועתות, מנסים לזכור את כל הפרטים הרבים. או קיי, בלית ברירה, עלינו על המפלצת ויצאנו לדרך, מזל שהקפינג הקרוב שאליו הזמנו מקום מראש היה במרחק של רק 10 דקות נסיעה. אני חייבת להודות שלמרות שאני בעקרון ייצור שקשה לעורר את הערכתו, הרי שהאומץ של בן לנהוג על המפלצת הזאת, ועוד בצד שמאל של הכביש, מאוד הרשימה. הגענו לקמפינג תשושים ורעבים, והחלטנו שביום הראשון יש הנחות ולא מבשלים. הלכנו למקום הראשון שראינו – פיצה האט, ושם הזמנו, בניגוד גמור לטבע האנורקטי של המשפחה, ומעבר ליכולתנו הפיזיולוגית, ארוחת אכול כפי יכולתך...ועוד פיצות... טוב שלפחות על יולי לא היה צריך לשלם (באופן מוזר עד גיל 3 הם לא גובים תשלום).
ההפתעה הנחמדה בקרוואן, או בקרנב – השם שיולי העניקה לו, היה שיש DVD. מסתבר שסתם הרצנו את שי ברחובות פריז כדי למסור לדרור את ה- DVD הנייד, וסתם רצנו מתל אביב ועד כפר סבא בניסיון כושל למצוא כבל מקשר בין ה- DVD הנייד למסך טלוויזיה וסתם סחבנו איתנו את ה- DVD הנייד, שלא השתמשנו בו אפילו פעם אחת – גם לא בטיסות (כזכור – חיכתה לנו במטוס הפתעה נחמדה של מסכים אישיים עם המון דברים לילדים). אז הרווחנו לעצמנו שעה של שקט, כששמנו את הבנות, שלא ראו טלוויזיה כבר שבוע וחצי מול השטוזים, ונהננו מזמן התארגנות.
בערב, התעלפנו כולנו מוקדם למיטות, מבלי לעשות דבר (בשושו נגלה שגם על מקלחות ויתרנו...).
מזג האויר שקיבל את פנינו בקרייסטצ'רץ, היה רחוק מלהסביר פנים. גשם, גשם, גשם ודי קר (כזכור, קייץ בניו זילנד).
למזלנו, למרות מזג האויר, האטרקציה המרכזית בקרייסטצ'רץ היא המוזיאון בנושא אנטרקטיקה, שהוא במקום סגור. אבל לפני שנכנסו למוזיאון, היה עלינו לעמוד במשימה מאתגרת ביותר – החניית הקרנב בתוך חניון עמוס לעייפה. כמובן, שמחלנו על כבודנו, ואני יצאתי אל מחוץ לרכב וסיפקתי שירותי הכוונה ידניים... הבעיה שקרנב הוא כ"כ ארוך, שכשעמדתי מאחוריו, בן נהג במרחק 7 מטר ממני, בצירוף לרעש המנוע, לא הצליח לשמוע את ההוראות. בכל אופן, אחרי מאמץ מתגמל, הרכב עמד לתפארת בחניון, כשהוא מאפיל בגודלו על כל יתר המכוניות, כמו גם יתר הקרוואנים שהיו בו (ובולט בשניים וחצי מטרים מהרכבים שלידו). המוזיאון מאוד מעניין. יש שם חדר שמדמה סופה באנטרקטיקה – חדר עם מינוס 8 מעלות, וכשמתחילה הסופה, יש רוחות קפואות שמגיעות עד מהירות 42 קמ"ש, והטמפרטורה יורדת עוד יותר. נכנסים לחדר עם מעיל מיוחד ומתאים. להפתעתנו הרבה, ים שרדה את כל הסופה בחדר, ואפילו התעכבה בסיומה, לעשות עוד גלישה על מגלשת הקרח שבחדר. יולי, בקשה לצאת די בהתחלת הסופה, ואני נאלצתי להפסיד את החוויה המפוקפקת הזו. מהשילוט למדנו שהמהירות המקסימאלית שנמדדה במהלך סופה באנטרקטיקה הגיעה עד 320 קמ"ש. עוד למדנו שאנטרקטיקה היתה פעם מחוברת ליבשות מסביבה – דרום אפריקה, דרום אמריקה, ניו זילנד ואוסטרליה, ושבניגוד לקוטב הצפוני שהוא ים עם קרחונים, ולא יבשת, אנטרטיקה זו יבשת עם קרח (החמישית בגודלה שגדולה מזו בה אנו מרכזים את הטיול הנוכחי). היה שם גם חדר בו היה דימוי אינטראקטיבי של 4 עונות השנה באנטרקטיקה, כולל שלג מלאכותי שירד, פינגווינים כמובן, מודלים של תחנות המחקר שם ובקיצור היה מאוד מעניין. ראינו האכלה של פינגווינים קטנים ששחו באקוואריום קטן. בסוף הסיור עלינו לנסיעה על מין רכב מיוחד, שמשמש בקרחונים באנטרקטיקה – וזו הייתה רכבת הרים אמיתית. העבירות שלו היא בלתי נתפסת (אוכל את ההאמר בהליכה) – הוא מטפס על גבעות תלולות, עובר בתוך מים בעומק של 3 מטר, נוסע בהטיה של 40 מעלות לצד, הנסיעה הייתה כיפית וקפצנו ועפנו בטירוף. בן פחד שיולי תקיא, אבל מי שלא שמע את יולי צוחקת באותה נסיעה, לא שמע צחוק מתגלגל מימיו. כל הנוסעים התגלגלו מצחוק רק מלהסתכל עליה. זה היה הורס. בדרך חזרה, עצרנו להצטייד בכל הציוד הבסיסי שאנחנו צריכים בקרנב (כן אמא – קניתי גם מטאטא!) ובמזון למקררון שלנו, שהפתיע לטובה בגודלו. בן והבנות הלכו בערב לבריכה המחוממת שבקמפינג, ובעוד שבן מנסה שלא לברוח מהמים מחמת הקור, הרבע עוף הגדול, והשמינית עוף הקטן, היו מאושרות לגמרי, ולא רצו לצאת. כנראה שהן ידעו למה, כי אתם יכולים לתאר לעצמכם את חווית היציאה והליכה עם מגבת למקלחות שנמצאות מחוץ למתחם הבריכה, בטמפ' של בין 10-15 מעלות.... הצרחות של יולי וים בדרך למקלחת הדהדו בכל האתר. בערב, חנכנו את המטבח של הקמפינג ולימדנו אותו מהי ארוחת ערב ישראלית לתפארת – סלט וחביתה, וכנראה שזו הייתה הפעם הראשונה שהוא פגש סלט כי כיור הרחצה לכלים היה נטול רשת, והייתי צריכה לשלוף החוצה מחור הניקוז של המים, אחת אחת, את קוביות הסלט שנתקעו שם. לילה שני בקרנב – הבנות נרדמו בשמחה ב- 23:00, ואנחנו לשם שינוי עזרנו יותר כוחות ונותרנו ערים כשעה וחצי מדברים על היום שאחרי ועושים אי מיילים. מאחר ומזג האויר לא נראה לנו נחמד בקרייסטצ'רץ בימים הקרובים, החלטנו לשנות תוכניות ולנסוע למאונט קוק (שינוי ראשון מהתוכניות המדוקדקות שבן הכין למהלך של כל יום)– כלומר לצאת למסע ארוך בדרכים של כ- 300 ק"מ. בדרך אמורים להיות אגמים מקסימים – ונקווה לטוב.
בבוקר, ניסינו להתארגן מהר ולצאת לדרך. עד אותו שלב, הדחקנו את המשימות של ריקון המים האפורים ובמיוחד את ניקוי והחלפת קסטת השירותים. אבל, שמתי לב לנזילה בברז המים האפורים והיה נראה שכבר פשוט אין ברירה (אמורים לעשות זאת אחת ליומיים).
כשהגענו לתחנת ריקון בקמפינג, עמד לפנינו רכב זהה לשלנו עם שני אנגלים, ומייד קפצנו על ההזדמנות כמוצאים שלל רב וביקשנו הדרכה. למזלנו נפלנו על זוג מאוד נחמד, שלא רק ששמח מאוד להסביר לנו מה עושים, אלא גם נתן לנו במתנה גריל נייד קטן, פחמים ואפילו זיפ, שכן הם היו ביום האחרון של הטיול שלהם – מי אמר שהבריטים הם קולד פיש? לא ידענו איך להודות להם... אגב, בערב יום האתמול, פגשתי במטבח בבריטי אחר שהיה צריך סוכר, והיה מאוד מאוד נפעם מזה שאני כ"כ חביבה אליו, ואפילו הולכת במיוחד להביא לו מהקרנב, ואמר שאנשים בקמפינג בד"כ לא מדברים זה עם זה ולא ידידותיים. יש לציין כי התגובות שלו של "איך אחזיר לכם בחזרה", על שני שקיקוני הסוכר, היו גדולות יותר מתגובותינו, לקבלת הגריל הנייד...
למרות ההסברים, התפעול הראשון של השירותים היה מעט צולע, אך לבטח הבנו את הפרינציפ ובפעם הבאה מבטיחים תפעול תוך 3 דקות. ודרך אגב – דנה ועופר – תודה על טיפ הכפפות...
אז עכשיו אנחנו ברכב, פעם ראשונה על היי ווי, בדרך למאונט קוק. ולא תאמינו – הקרנב מגיע למהירות של 100 קמ"ש! גם אנחנו לא ציפינו לזאת! ודרך אגב – מי שתהה מדוע הפעם כתבתי כ"כ הרבה בגוף ראשון נקבה, מוזמן לפנות למירי ולשירה, שעד עתה העניקו לבן, תוך שגגה איומה, את כל הקרדיט על הבלוג (לצרכי הבהרה הבלוג נכתב במשותף כאשר חלקה של מאיה גדל בצורה מרשימה מאז יוחס הבלוג אליי).
ובכן, מרגע שעזבנו את קרייסטצ'רץ, השמש החלה מחייכת אלינו. לאחר נסיעה בת שלוש-ארבע שעות, הגענו לאגם טקאפו – אגם יפיפה שצבעו טורקיז חלבי ונוצץ (שום תמונה גם לא המצורפת לא תצליח להעביר את הצבע – צריך לבוא כדי לראות!!!), והוא מעוטר בהרים שבפסגותיהם שלג. צבעו של האגם נוצר מתופעה שנקראת תרחיף שמשמעותה שחלקיקים דקים של קרחון בעל קרקעית אבן התערבבו בתוך מי הקרחון אך לא נמסו ועכשיו מי הבין את ההסבר?) התמקמנו באתר קמפינג שהיה במיקום ממש נהדר – על האגם ממש, אבל יתר הדברים הקשורים באתר היו לא משהו בכלל – החל מהשלטים הנאצים של ההוראות והאזהרות ועד לחיוב האקסטרה על המקלחת והיעדר פסיליטיס לילדים. אנחנו לא נתנו לזה להפריע לנו, ויצאנו לסיור על יד האגם, שבניגוד לתוכניות המבוגרים להליכה הגונה, הסתכמו בבנית בתים לברווזים על שפת האגם, ובניסיונות נואשים שלנו לגרור את הבנות להליכה. בסוף הרעב הכניע אותנו, ועברנו לעמדת הברביקיו שפינקה אותנו בסטיק סירליון משובח ואורז ותירס מהטעימים שאכלנו – הכל עם נוף עוצר נשימה של האגם. עם כל הפסטורליה, יש לציין שהיה קר למדי – מה שגרם לנו אפילו להוציא את המעילים שלנו.
למחרת בבוקר, לקחנו את הקרוון לסיור מסביב לאגם וערכנו את ארוחת הבוקר במקום מבודד על גדה אחרת של האגם, כשהנוף משתנה לנגד עיננו עם שינויי האור ונעשה יפה מרגע לרגע. לצורך כך הוצאו שולחן וכסאות הפיקניק לראשונה אחר כבוד מהקרוון. לאחר מכן המשכנו לשמורת הטבע בהר קוק – ההר הכי גבוה בניו זילנד (וביבשת כולה) שגובהו כ- 4,000 מטר ומהווה אתגר חובה לכל מטפס הרים שמחזיק מעצמו, שם היינו אמורים לעשות מסלול הליכה של כ- 3 שעות (שמהווה התחלת מסלול לחלק מהמטפסים הכבדים). לאור הכושר המופלג של משפחתנו, הייתי די בלחץ איך הטיילות הדגולות שלנו יעמדו במסלול (במיוחד בהתחשב בכך שטרם הספקנו לקנות מנשא ליולי) והתברר שהלחץ היה די מוצדק. בתחילת המסלול, ראינו מטיילים קשישים חוזרים מהמסלול – מה שגרם לי די להירגע לגבי קושי המסלול. בדרך הלוך, בעת שניצבנו אל מול פסגות מושלגות ויפיפיות, נהרות, אגמים, וצוקים ירוקים ומהממים, הילדה הקטנה שלנו זחלה בקצב מעורר רחמים, והחלה לגנוח וליבב כשהדבר היחיד שהצליח להביס את היבבות היה המוצץ. למרבה הזוועה גילינו שלוקח לנו בדיוק פי שלוש להגיע לכל נקודת ציון במסלול, ובחשבון פשוט (של בן)– לו היינו מתעקשים להגיע לסוף המסלול זה היה לוקח לנו 9 שעות. לפחות הצלחנו להגיע לשני הגשרים התלויים והיפיפיים שהיו לנו בדרך, והחלטנו לחזור – מעט מובסים אבל מכירים בכורח המציאות. בדרך חזרה, יולי מעט התאוששה והצלחנו להגיע לקצב של פי שניים בלבד, מהזמן המוערך... אחרי משמעת ההתמרחויות בקרם הגנה באוסטרליה, זילזלנו בניו זילנד וקצת פרקנו עול, ולאורך כל הדרך הרגשנו את השמש עושה בנו שמות. חזרנו אדומים אך מרוצים לחניון קמפינג על שפת אגם פוקאקי – שכמובן שגם הוא טורקיזי ומדהים. טרפנו בתיאבון רב את ארוחת הערב המדהימה שעשינו – ניתחוני פילה עוף ברוטב מרינדה על הגריל (כמו שסבתא רותי מכינה, לדברי יולי, שאכלה בשביל 3 פולקונים), וקינחנו את היום במקלחת זרזיפית שהצלחנו להפיק מהמקלחות בחניון.
ולסיכום היומיים האחרונים התחלנו את הרומן שלנו עם הטבע המהמם הניו זילנדי, ונקווה כי מזג האוויר ימשיך להיות בצד של הטובים.
ההפתעה הנחמדה בקרוואן, או בקרנב – השם שיולי העניקה לו, היה שיש DVD. מסתבר שסתם הרצנו את שי ברחובות פריז כדי למסור לדרור את ה- DVD הנייד, וסתם רצנו מתל אביב ועד כפר סבא בניסיון כושל למצוא כבל מקשר בין ה- DVD הנייד למסך טלוויזיה וסתם סחבנו איתנו את ה- DVD הנייד, שלא השתמשנו בו אפילו פעם אחת – גם לא בטיסות (כזכור – חיכתה לנו במטוס הפתעה נחמדה של מסכים אישיים עם המון דברים לילדים). אז הרווחנו לעצמנו שעה של שקט, כששמנו את הבנות, שלא ראו טלוויזיה כבר שבוע וחצי מול השטוזים, ונהננו מזמן התארגנות.
בערב, התעלפנו כולנו מוקדם למיטות, מבלי לעשות דבר (בשושו נגלה שגם על מקלחות ויתרנו...).
מזג האויר שקיבל את פנינו בקרייסטצ'רץ, היה רחוק מלהסביר פנים. גשם, גשם, גשם ודי קר (כזכור, קייץ בניו זילנד).
למזלנו, למרות מזג האויר, האטרקציה המרכזית בקרייסטצ'רץ היא המוזיאון בנושא אנטרקטיקה, שהוא במקום סגור. אבל לפני שנכנסו למוזיאון, היה עלינו לעמוד במשימה מאתגרת ביותר – החניית הקרנב בתוך חניון עמוס לעייפה. כמובן, שמחלנו על כבודנו, ואני יצאתי אל מחוץ לרכב וסיפקתי שירותי הכוונה ידניים... הבעיה שקרנב הוא כ"כ ארוך, שכשעמדתי מאחוריו, בן נהג במרחק 7 מטר ממני, בצירוף לרעש המנוע, לא הצליח לשמוע את ההוראות. בכל אופן, אחרי מאמץ מתגמל, הרכב עמד לתפארת בחניון, כשהוא מאפיל בגודלו על כל יתר המכוניות, כמו גם יתר הקרוואנים שהיו בו (ובולט בשניים וחצי מטרים מהרכבים שלידו). המוזיאון מאוד מעניין. יש שם חדר שמדמה סופה באנטרקטיקה – חדר עם מינוס 8 מעלות, וכשמתחילה הסופה, יש רוחות קפואות שמגיעות עד מהירות 42 קמ"ש, והטמפרטורה יורדת עוד יותר. נכנסים לחדר עם מעיל מיוחד ומתאים. להפתעתנו הרבה, ים שרדה את כל הסופה בחדר, ואפילו התעכבה בסיומה, לעשות עוד גלישה על מגלשת הקרח שבחדר. יולי, בקשה לצאת די בהתחלת הסופה, ואני נאלצתי להפסיד את החוויה המפוקפקת הזו. מהשילוט למדנו שהמהירות המקסימאלית שנמדדה במהלך סופה באנטרקטיקה הגיעה עד 320 קמ"ש. עוד למדנו שאנטרקטיקה היתה פעם מחוברת ליבשות מסביבה – דרום אפריקה, דרום אמריקה, ניו זילנד ואוסטרליה, ושבניגוד לקוטב הצפוני שהוא ים עם קרחונים, ולא יבשת, אנטרטיקה זו יבשת עם קרח (החמישית בגודלה שגדולה מזו בה אנו מרכזים את הטיול הנוכחי). היה שם גם חדר בו היה דימוי אינטראקטיבי של 4 עונות השנה באנטרקטיקה, כולל שלג מלאכותי שירד, פינגווינים כמובן, מודלים של תחנות המחקר שם ובקיצור היה מאוד מעניין. ראינו האכלה של פינגווינים קטנים ששחו באקוואריום קטן. בסוף הסיור עלינו לנסיעה על מין רכב מיוחד, שמשמש בקרחונים באנטרקטיקה – וזו הייתה רכבת הרים אמיתית. העבירות שלו היא בלתי נתפסת (אוכל את ההאמר בהליכה) – הוא מטפס על גבעות תלולות, עובר בתוך מים בעומק של 3 מטר, נוסע בהטיה של 40 מעלות לצד, הנסיעה הייתה כיפית וקפצנו ועפנו בטירוף. בן פחד שיולי תקיא, אבל מי שלא שמע את יולי צוחקת באותה נסיעה, לא שמע צחוק מתגלגל מימיו. כל הנוסעים התגלגלו מצחוק רק מלהסתכל עליה. זה היה הורס. בדרך חזרה, עצרנו להצטייד בכל הציוד הבסיסי שאנחנו צריכים בקרנב (כן אמא – קניתי גם מטאטא!) ובמזון למקררון שלנו, שהפתיע לטובה בגודלו. בן והבנות הלכו בערב לבריכה המחוממת שבקמפינג, ובעוד שבן מנסה שלא לברוח מהמים מחמת הקור, הרבע עוף הגדול, והשמינית עוף הקטן, היו מאושרות לגמרי, ולא רצו לצאת. כנראה שהן ידעו למה, כי אתם יכולים לתאר לעצמכם את חווית היציאה והליכה עם מגבת למקלחות שנמצאות מחוץ למתחם הבריכה, בטמפ' של בין 10-15 מעלות.... הצרחות של יולי וים בדרך למקלחת הדהדו בכל האתר. בערב, חנכנו את המטבח של הקמפינג ולימדנו אותו מהי ארוחת ערב ישראלית לתפארת – סלט וחביתה, וכנראה שזו הייתה הפעם הראשונה שהוא פגש סלט כי כיור הרחצה לכלים היה נטול רשת, והייתי צריכה לשלוף החוצה מחור הניקוז של המים, אחת אחת, את קוביות הסלט שנתקעו שם. לילה שני בקרנב – הבנות נרדמו בשמחה ב- 23:00, ואנחנו לשם שינוי עזרנו יותר כוחות ונותרנו ערים כשעה וחצי מדברים על היום שאחרי ועושים אי מיילים. מאחר ומזג האויר לא נראה לנו נחמד בקרייסטצ'רץ בימים הקרובים, החלטנו לשנות תוכניות ולנסוע למאונט קוק (שינוי ראשון מהתוכניות המדוקדקות שבן הכין למהלך של כל יום)– כלומר לצאת למסע ארוך בדרכים של כ- 300 ק"מ. בדרך אמורים להיות אגמים מקסימים – ונקווה לטוב.
בבוקר, ניסינו להתארגן מהר ולצאת לדרך. עד אותו שלב, הדחקנו את המשימות של ריקון המים האפורים ובמיוחד את ניקוי והחלפת קסטת השירותים. אבל, שמתי לב לנזילה בברז המים האפורים והיה נראה שכבר פשוט אין ברירה (אמורים לעשות זאת אחת ליומיים).
כשהגענו לתחנת ריקון בקמפינג, עמד לפנינו רכב זהה לשלנו עם שני אנגלים, ומייד קפצנו על ההזדמנות כמוצאים שלל רב וביקשנו הדרכה. למזלנו נפלנו על זוג מאוד נחמד, שלא רק ששמח מאוד להסביר לנו מה עושים, אלא גם נתן לנו במתנה גריל נייד קטן, פחמים ואפילו זיפ, שכן הם היו ביום האחרון של הטיול שלהם – מי אמר שהבריטים הם קולד פיש? לא ידענו איך להודות להם... אגב, בערב יום האתמול, פגשתי במטבח בבריטי אחר שהיה צריך סוכר, והיה מאוד מאוד נפעם מזה שאני כ"כ חביבה אליו, ואפילו הולכת במיוחד להביא לו מהקרנב, ואמר שאנשים בקמפינג בד"כ לא מדברים זה עם זה ולא ידידותיים. יש לציין כי התגובות שלו של "איך אחזיר לכם בחזרה", על שני שקיקוני הסוכר, היו גדולות יותר מתגובותינו, לקבלת הגריל הנייד...
למרות ההסברים, התפעול הראשון של השירותים היה מעט צולע, אך לבטח הבנו את הפרינציפ ובפעם הבאה מבטיחים תפעול תוך 3 דקות. ודרך אגב – דנה ועופר – תודה על טיפ הכפפות...
אז עכשיו אנחנו ברכב, פעם ראשונה על היי ווי, בדרך למאונט קוק. ולא תאמינו – הקרנב מגיע למהירות של 100 קמ"ש! גם אנחנו לא ציפינו לזאת! ודרך אגב – מי שתהה מדוע הפעם כתבתי כ"כ הרבה בגוף ראשון נקבה, מוזמן לפנות למירי ולשירה, שעד עתה העניקו לבן, תוך שגגה איומה, את כל הקרדיט על הבלוג (לצרכי הבהרה הבלוג נכתב במשותף כאשר חלקה של מאיה גדל בצורה מרשימה מאז יוחס הבלוג אליי).
ובכן, מרגע שעזבנו את קרייסטצ'רץ, השמש החלה מחייכת אלינו. לאחר נסיעה בת שלוש-ארבע שעות, הגענו לאגם טקאפו – אגם יפיפה שצבעו טורקיז חלבי ונוצץ (שום תמונה גם לא המצורפת לא תצליח להעביר את הצבע – צריך לבוא כדי לראות!!!), והוא מעוטר בהרים שבפסגותיהם שלג. צבעו של האגם נוצר מתופעה שנקראת תרחיף שמשמעותה שחלקיקים דקים של קרחון בעל קרקעית אבן התערבבו בתוך מי הקרחון אך לא נמסו ועכשיו מי הבין את ההסבר?) התמקמנו באתר קמפינג שהיה במיקום ממש נהדר – על האגם ממש, אבל יתר הדברים הקשורים באתר היו לא משהו בכלל – החל מהשלטים הנאצים של ההוראות והאזהרות ועד לחיוב האקסטרה על המקלחת והיעדר פסיליטיס לילדים. אנחנו לא נתנו לזה להפריע לנו, ויצאנו לסיור על יד האגם, שבניגוד לתוכניות המבוגרים להליכה הגונה, הסתכמו בבנית בתים לברווזים על שפת האגם, ובניסיונות נואשים שלנו לגרור את הבנות להליכה. בסוף הרעב הכניע אותנו, ועברנו לעמדת הברביקיו שפינקה אותנו בסטיק סירליון משובח ואורז ותירס מהטעימים שאכלנו – הכל עם נוף עוצר נשימה של האגם. עם כל הפסטורליה, יש לציין שהיה קר למדי – מה שגרם לנו אפילו להוציא את המעילים שלנו.
למחרת בבוקר, לקחנו את הקרוון לסיור מסביב לאגם וערכנו את ארוחת הבוקר במקום מבודד על גדה אחרת של האגם, כשהנוף משתנה לנגד עיננו עם שינויי האור ונעשה יפה מרגע לרגע. לצורך כך הוצאו שולחן וכסאות הפיקניק לראשונה אחר כבוד מהקרוון. לאחר מכן המשכנו לשמורת הטבע בהר קוק – ההר הכי גבוה בניו זילנד (וביבשת כולה) שגובהו כ- 4,000 מטר ומהווה אתגר חובה לכל מטפס הרים שמחזיק מעצמו, שם היינו אמורים לעשות מסלול הליכה של כ- 3 שעות (שמהווה התחלת מסלול לחלק מהמטפסים הכבדים). לאור הכושר המופלג של משפחתנו, הייתי די בלחץ איך הטיילות הדגולות שלנו יעמדו במסלול (במיוחד בהתחשב בכך שטרם הספקנו לקנות מנשא ליולי) והתברר שהלחץ היה די מוצדק. בתחילת המסלול, ראינו מטיילים קשישים חוזרים מהמסלול – מה שגרם לי די להירגע לגבי קושי המסלול. בדרך הלוך, בעת שניצבנו אל מול פסגות מושלגות ויפיפיות, נהרות, אגמים, וצוקים ירוקים ומהממים, הילדה הקטנה שלנו זחלה בקצב מעורר רחמים, והחלה לגנוח וליבב כשהדבר היחיד שהצליח להביס את היבבות היה המוצץ. למרבה הזוועה גילינו שלוקח לנו בדיוק פי שלוש להגיע לכל נקודת ציון במסלול, ובחשבון פשוט (של בן)– לו היינו מתעקשים להגיע לסוף המסלול זה היה לוקח לנו 9 שעות. לפחות הצלחנו להגיע לשני הגשרים התלויים והיפיפיים שהיו לנו בדרך, והחלטנו לחזור – מעט מובסים אבל מכירים בכורח המציאות. בדרך חזרה, יולי מעט התאוששה והצלחנו להגיע לקצב של פי שניים בלבד, מהזמן המוערך... אחרי משמעת ההתמרחויות בקרם הגנה באוסטרליה, זילזלנו בניו זילנד וקצת פרקנו עול, ולאורך כל הדרך הרגשנו את השמש עושה בנו שמות. חזרנו אדומים אך מרוצים לחניון קמפינג על שפת אגם פוקאקי – שכמובן שגם הוא טורקיזי ומדהים. טרפנו בתיאבון רב את ארוחת הערב המדהימה שעשינו – ניתחוני פילה עוף ברוטב מרינדה על הגריל (כמו שסבתא רותי מכינה, לדברי יולי, שאכלה בשביל 3 פולקונים), וקינחנו את היום במקלחת זרזיפית שהצלחנו להפיק מהמקלחות בחניון.
ולסיכום היומיים האחרונים התחלנו את הרומן שלנו עם הטבע המהמם הניו זילנדי, ונקווה כי מזג האוויר ימשיך להיות בצד של הטובים.
פלדמנים יקרים,
השבמחקמאד מעניין. תודה על שיתופינו בחוויות. הערכתי גוברת לאור העובדה כי העניין מצמצם במעט את שעות השינה של מאיה (!!!).