הפיורלנד, קווינסטאון וואנקה

השייט במילפורד סאונד –
הגענו בין הראשונים לרציף ממנו יצאה ההפלגה והצלחנו לתפוס את המקומות המשובחים ביותר על גג האוניה. מזג האוויר נראה כאילו נוטה לנו חסד . בתחילת ההפלגה עוד הצלחנו לראות מפלים שוצפים קוצפים היורדים אל תוך הים ממצוקי ענק, ולברך על מזלנו הטוב מבחינת מזג אויר. לאט לאט, החל טפטוף. בהתחלה שקט ונראה כבלתי מזיק, נותרנו כולנו על הסיפוו, מפגינים קשיחות יחסית לטפטוף הקל והבלתי מזיק. מרגע לרגע הטפטוף התחזק, וכעבור חצי שעה, לא נותר איש על הסיפון – גם האמיצים ביותר נאלצו לחזור פנימה, אל מול החלונות מלאי האדים, שמתאכזרים אל הנוף הנהדר שאמור להשתקף דרכם. במשך השעתיים הבאות, איש לא יצא אל הסיפון. הגשם היכה בספינתנו הענקית ללא רחם, ואנחנו יכולנו רק לראות מה אנו מחמיצים מבעד לזגוגיות – וזה נראה די הרבה – מצוקים בגובה מטורף (השיא הוא 700 מטר), מפלים שוצפים מהם כלפי מטה כמו פטריות אחרי הגשם. הספקנו לראות סנפירים של כמה דולפינים ו- זהו. עלי נפלה מרה שחורה, ושום דבר לא הצליח לעודד אותי. בשעות אחר הצהרים המוקדמות הגענו אל אתר הקמפינג, בו נותר לנו כזכור רק מקום ללא חיבור לחשמל, והתנחלנו בלובי שלו למשך כל הערב, משחקים סוף סוף במשחקי חברה. הגשם לא הפסיק לרדת לשניה. אבל באמת לשניה – אין דברים כאלו בארץ. הדרך לקרוואן היתה רצופה בוץ ובוץ. מהתמונות למדנו שהאתר ממוקם במיקום יפיפה על נחל של ממש, ואולם לא הצלחנו לראות דבר וחצי דבר מזה. כל הלילה הגשם לא הפסיק לדפוק על הקרוואן בעוצמה של ממש, גרם לי לדפיקות לב של ממש באשר לעמידות המסקנטייפ שעל גג הקרוואן שלנו, ובקושי ישנתי. הבוקר הגיע, לשמחתנו ללא נזילות, ויצאנו ליום חדש שוב דרומה לטה אנו, מתכננים הפעם לטייל ולהתעכב בדרך היפיפיה בה מיהרנו בדרך הלוך. המסלול הראשון עוד היה סביר – יצאנו עם מעילי גשם ועם מטריות לסיבוב של כחצי שעה למפלים מרשימים ביותר בתוך יער הגשם המוכר והאגדי והיופי העצום שב והפתיע אותנו. לאחר מכן, הגשם רק התחזק, לא מאפשר לנו לעצור בשום נקודה. כאן אציין כי ניתן לראות בניו זילנד מטיילים קשישים וצעירים כאחד, יוצאים כשהם עטופים במעילים גשם לראות אתרים, תוך אדישות לעניין הגשם – פשוט זו הבנה של "הרטב או אל תראה דבר" וגם אנחנו התאמנו את עצמנו ונעשינו עמידים יותר לגשם. אבל הגשם אשר היה לנו בפיורדלנד היה משהו אחר לגמרי. לא ניתן היה להישאר אדישים אליו. כל יציאה מהאוטו גררה גרבים רטובות בתוך שניה. בקיצור, מפלס הדיכאון והעצבים שלי עלה מדקה לדקה. אחר הצהרים הייתה מתוכננת לנו הפלגה למערת הגחליליות, וחששנו כיצד זה יצא לפועל במזג האויר המזעזע. לשמחתנו הרבה, וכאן מתחיל להשתנות הטון של הכתיבה שלי, להפלגה הזו גם הגשם לא יכל. סיירנו בתוך מערה יפיפיה, עם מפלים שוצפים בתוכה שמוארים בצורה דרמטית, כשבסוף הליכה קצרצרה מפליגים בסירת דייגים קטנטנה לתוך מערת הגחליליות. הוזהרנו שלא להרעיש כי אז הגחליליות יכבו את האורות שלהם, וכמובן שהמכשלה העיקרית היתה יולי. הזהרנו אותה חזור והזהר שהיא צריכה להתאמץ לשתוק, דבר כל כך לא טבעי עבורה, והיא הפתיעה ולא הוציאה הגה. המראה היה מרהיב – בתוך מערה קטנה אין סוף אורות כחולים ירקרקים של הגחליליות, כמו שמיים זרועים בכוכבים. נהננו כולנו מהמראה המקסים, הגם שהשהות במערה הייתה קצרצרה. בכלל, בכל הסיורים המוזמנים הללו (שאין דרך אלא לעשותם בסיור מאורגן), יש הרגשה של פס ייצור לתיירים והתמסחרות של הטבע, מה שפגם כמובן בחוויה שלנו. בדרך חזרה, לאחר שנראה שמזג האויר אינו עומד להשתנות לטובה בצורה משמעותית, ולמודי ניסיון מהשייט המאכזב במילפורד, ניסינו לדחות ביום או לבטל את השייט בדאוטפול סאונד. הפקידה בחברת הטיולים, שכנראה למודת קרבות עם תיירים מסכנים המנסים לבטל סיורים בגלל מזג האויר, לא הפגינה נחמדות יתר, בלשון המעטה. לדחות היה ניתן רק לעוד יומיים, ועל לקבל החזר כספי אין בכלל דרך לדבר. מאחר ולא רצינו להתעכב ביומיים שלמים, החלטנו בלית ברירה לצאת למחרת (אני כבר הייתי מוכנה, אם מזג האויר לא ישתפר, להמשיך הלאה ולעזאזל עם הסיור). הבוקר היה נראה מעט יותר מבטיח, וכדי לא להשבית שמחה לא אמרתי דבר ויצאנו להפלגה. זה אמור היה להיות מסע של 8 שעות – שייט לעבר השני של אגם מנפואי, משם באוטובוס לסיור בתחנת הכח שנבנתה באיזור ולקצה של דאוטפול סאונד, ומשם להפלגה בפיורד המפורסם שהרתיע אפילו את קפטן ג'ימס קוק. לא אשאיר אתכם במתח – באותו היום היתה ראות נפלאה ולא ירדה אפילו טיפת גשם. הסיפור של תחנת הכח שנבנתה במהלך כמה עשורים המל מ- 1960, שמנצלת את זרימת המים העזה מאגם מנפורי לדאוטפול סאונד, ואת הפרש הגבהים של 200 מ', ומייצרת חשמל שיכול להספיק ל- 380,000 משפחות, בהחלט מרשים. התצוגה של העניין קצת פחות מרשימה, ולא מאוד ריגש אותנו לראות את טורבינות החשמל הענקיות.
השיט בדאוטפול סאונד היה מאוד יפה. הפיורד יחסית צר, מלא באיים באמצע וירוק להפליא. חבורה של דולפינים התקרבה אלינו עד מאוד, והחלה בלהטוטים של סלטות וקפיצות – כאילו הם עובדים של חברת התיירות... הבנות נהנו בעיקר מקופסת הלגו הגדולה שהוצבה בתוך האוניה, ונאלצנו לגרור אותן החוצה מידי פעם באוזניים... בקיצור – היה סיור מאוד מוצלח ומהנה שפיצה אותנו על כל עגמת הנפש הקודמת. חזרנו לקמפינג, שם הבנות מצאו חברים וחברות ישראלים, וקפצו להן שעה ארוכה בטרמפולינות. ארוחת הערב הוגשה רק בשעה 21:30, מקלחות החלו בשעה 22:30, והפעם שעת ההשכבה הייתה 23:30 – שלא תגידו שאנחנו לא משתפרים...ולסיכום, יצאתי מהפיורד לנד עם רגשות מעורבים – המקום באמת מאוד יפה, אבל צריך בו יותר מזל משכל, כשבאופן סטטיסטי, שנים מתוך שלושה ימים הם גשומים, וכשצריך להזמין את ההפלגות יומים שלושה מראש – כל העניין הזה הופך להגרלת לוטו גדולה! J


הערת המתכנן : לנסיבות מזג אויר כמו אלו המצויות בניו זילנד, יש להיערך עם תוכניות מסלול חלופיות. אולם, לכשאלו לא קיימות/אפשריות כמו במקרה של ארץ הפיורדים (המרוחקת מאתרים אחרים) בעיקר כאשר גם התחזית המיוצגת ע"י החזאים אינה אמינה (ובכל מקרה לעיתים קיימות שתי תחזיות שונות בתכלית לאותו איזור) יש להיתמך באנשים אופטימיים הרואים את החצי המלאה גם בנסיבות אלו. כמו שאתם מבינים, מאיה איבדה זאת לחצי יום אך התאוששה בהמשך...
קווינסלנד –
התחלנו את דרכנו לקוינסלנד, עם ציפיות לפגוש עיר תיירותית, המרכזת את כל ספורט האקסטרים של ניו זילנד. הדרך לקווינסלנד היתה יפיפיה, וכשהגענו אל העיר, ליבנו התרחב – למי אכפת אם העיר תיירותית ומסחרית להחריד כל עוד היא ממוקמת על שפת אגם יפיפה, עם הרים נישאים הנושקים לעננים בפסגותיהם, ואשר כל מדרונותיהם ירוקי עד? ההפתעה עבורי היתה גדולה. התמקמנו בחניון של הטופ 10 החמוד, ומשם כל העיר הייתה במרחק הליכה של 5 דקות. התחלנו בסיור בעיר, אוספים ברושורים ומנסים להחליט מה לעשות. לאחר מכן עלינו ברכבל בשם סקיי ליין, לאחר ההרים הנישאים, והנוף מלמעלה היה לא פחות ממדהים. בראש ההר עשינו מסלול במעין מזחלות שנקראות luge – מזחלות עם כידון כמו של אופניים, שיש להם מסלול מרוץ כמו בקרטינג ועולים אליהם עם מעליות כמו של סקי. בסיבוב הראשון יולי הייתה איתי וים עם בן. מיותר לציין שיולי ואני ניצחנו, ושוב התרשמתי לטובה מהרוח ההרפתקנית של יולי שצחקה בכל נהיגת המרוצים הפרועה שלי במסלול. בסיבוב השני, אני הייתי עם ים, ורציתי לתת לה לנהוג בעצמה (היא היתה ברף התחתון המותר לנהיגה), אבל עוד לפני שעברנו את מגרש החניה של היציאה, ים נכנסה להסטריה קלה שהיא לא מצליחה לנהוג ולשלוט במזחלת, כך שנאלצתי לקחת ממנה את ההגה, ושוב – עקפנו את יולי ובן בסיבוב – למרות זעקות הפחד של "תאטי תאטי" שנשמעו מכיוונה של ים. את הסיבוב האחרון שנותר לנו, ניצלתי לסיבוב מבוגרים לגמרי בעצמי, במסלול למתקדמים והיה כיף מאוד – אני צריכה לעשות בהזדמנות קרטינג בארץ... החלטנו לעשות למחרת סירת מנוע באגם ולהמשיך לכיוון וואנקה. למחרת בבוקר, הגם שהבטיחו יום מקסים, כשעשינו את דרכנו לאגם, השמש התחבאה לה בין עננים, והרוח הקפיאה אותנו, מה שגרם לנו למחשבות שניות על השייט באגם. החלטנו ללכת לחפש את הגשר המפורסם של הבנג'י, ולחכות שהיום יתחמם, ותוך כדי הניווט אל הגשר קלטנו שאנחנו נמצאים ממש על הדרך לוואנקה והבנו שלקווינסטאון כבר לא נחזור. זו הייתה יציאה לגמרי לא מתוכננת, ללא מיצוי מספיק של העיר וללא הפרידה הראויה. הבנות הפסידו את הצ'ופר של ביקור באתר הקיווי (הציפור השמנמנה החמודה המקומית) עימו תכננו להפתיע אותן. לאחר כעשרים דקות נסיעה מקוינסטאון, נשקף לעיננו מצד שמאל אגם מדהים שללא היסוס כינינו אותו "אגם המראה" – הנוף ההררי והירוק השתקף עליו בצורה מושלמת. מה שהתחיל כעצירה לתצפית, המשיך בצעדה של כשלושת רבעי שעה סביב האגם, והסתיים בפיקניק של ארוחת בוקר על גדותיו. בן מצא נדנדה מאולתרת כמעין אומגה תלויה על עץ, והבנות חגגו עליה... טוב שיש הנאה גם מדברים של פעם, ולא רק מאטרקציות ממוסחרות...
הגענו לגשר הקאוואראו – שהוא אתר הבנג'י הראשון בעולם. כמובן שתפעול המקום לא היה מבייש מפעילים אמריקאים והוא כולל תצפית חופשית למבקרים, בית קפה, חנות מזכרות, חולצות וסרטי DVD לקופצים... הגענו בדיוק לקפיצה זוגית(!) של זוג רוכבי אופנים די מבוגרים... הם היו מחוברים אחד לשני, ולא הבנו איך אבל הראשים שלהם לא התנגשו תוך כדי הקפיצה. הבנות הסתכלו במבטים מפוחדים על המחזה המוזר הזה של קופצי הבנג'י, אבל אחרי שרואים שלושה ארבעה קופצים יוצאים מזה בשלום, העסק מתחיל קצת פחות להפחיד את הצופה מהצד – אם כי לא מספיק כדי להביא אתנו אל קרש הקפיצה. שכחתי לציין שהמקום עצמו מאוד יפה, הנהר שזורם למטה ממש טורקיזי, הגשר יפה, ובקיצור – ניו זילנד. המשכנו בנסיעה לכיוון וואנקה, כשבדרך אני מותחת את הבנות שאחר כך נחזור לעשות ביחד בנג'י זוגי – כל הורה עם ילדה, ים בהתחלה נבהלה באמת, אבל אחר כך קלטה אותי והתחילה להאיץ בי – נו אמא, מתי נעשה בנג'י. יולי לעומתה, אימצה את רעיון הבנג'י המשפחתי ברצינות רבה ולא הפסיקה לשאול מתי נעשה בנג'י לאורך כל היומיים הבאים.
הגענו לוונאקה בשעה 4 אחר הצהרים, ומייד רצנו לאגם וואנקה במטרה להספיק ולעשות את שייט סירת המנוע שפספסנו עם היציאה החפוזה בקוונסטאון. למרות שהיתה זו רק מחצית היום (כזכור יש אור עד אחרי תשע), ולמרות שהשמש זרחה במרכז השמיים, מסתבר שלא שייט ולא נעלים – רק מחר בבוקר. מאוכזבים הלכנו לגן השעשועים הסמוך, על האגם, שם חיכתה לנו הפתעה בצורת מתקנים מדליקים ומקורים ביותר, שהצליחו להפיק מהבנות המון ציחקוקים מתגלגלים והנאה. בן הזמין מקום לצניחה חופשית ליום המחרת, אחר השייט המתוכנן, וים כמעט וקבלה מזה התקף לב. נסענו לקמפינג מומלץ, שם קינחנו את היום בג'קוזי משפחתי נחמד. כמובן שגם אגם וואנקה הוא יפיפה, עם הנוף הידוע – מים צלולים, הרים נישאים, מדרונות ירוקים, שמים כחולים מתובלים בעננים לבנים.
למחרת, עשינו שיט בסירת מנוע, שאמור להיות הרפתקני ומעט פרוע. היינו רק אנחנו וזוג איטלקי מבוגר. המדריך, שראה את הרכב החבורה, ניסה את הגירסה הסולידית של השייט, אבל אחרי 10 דקות, כשיולי בקשה שנגיד לו שישוט יותר מהר, הוא הבין את הרמז, ושיחרר את הרגל על הגז. היה מאוד יפה וכיפי. יצאנו מהאגם לכיוון הנהר וחזרה. היו לנו כמה דקות של בכי של יולי, שהתגעגע ל- מייפל (סבים וסבתות – אתם יכולים להעלב, כי זה מוטיב חוזר בטיול...).
אחרי השייט, בן הוריד אותי ואת הבנות לעולם הפאזלים, והמשיך לצניחה החופשית שלו. בעולם הפאזלים נכנסנו למבוך עץ ענקי, הכולל גם גשרי עץ רבים, שיש בו שבילים באורך כולל של 1.2 ק"מ, ושצועדים בו בממוצע 3-4 ק"מ עד לסיום המשימה. המשימה היא להגיע לארבעה מגדלים הנמצאים בארבע קצותיו – כחול, אדום, ירוק וצהוב. כשראיתי את מספר הקילומטרים הממוצע שהולכים, בעודי מתחילה לגרור את יולי אחרי כבר אחרי שני מטר, קצת צנח ליבי. הזמן הממוצע לפתרון, לפי השילוט, הוא בן חצי שעה לשעה. אחרי חצי שעה של הליכה במעגלים אין סופיים, עדיין לא הצלחנו להגיע לשום מגדל והלכנו בין גדרות העץ המהוהות, באבק החצץ שנגרס תחת רגלנו. אודה, שלו הייתי בטוחה שהבנות ידעו לשמור סוד, ואלמלא חששתי מלעגו של בן אחרי שאחת הבנות תדווח לו על הכישלון, ואילו לא היה עלי לחץ בתור מחנכת הבנות לערך של דבקות במשימה, הייתי חותכת כבר בשלב זה, דרך אחת מיציאות החירום... לרוע מזלי, נאלצתי להמשיך בדרך... אחרי חצי שעה כאמור, הצלחנו סוף סוף להגיע למגדל הירוק, ומשם השתנה מזלנו, ובתוך שלושת שעה נוספת הצלחנו למצוא את כל שלושת המגדלים הנוספים. בסוף המסלול, שלקח לנו שעה ורבע (לא נורא בסופו של דבר) לפתע ראיתי מאחר הגשרים את בן בקרוואן, והתברר כי בשל מזג האויר הצניחה שלו התבטלה וכי הוא ממתין לנו כבר חצי שעה בחוץ, מבלי שהאס אם אסים שלו מגיעים אלינו... זו כבר הייתה סיבה טובה לחתוך דרך יציאת החירום לאולם המרכזי], מבלי למצוא את היציאה בדרכים המקובלות... נכנסנו כבר ביחד לחדר של האשליות, שם היו הולוגרמות ושני חדרים נחמדים במיוחד – אחד משופע ביותר שיוצר כל מיני אשליות שקשורות לכח המשיכה, והשני חדר משופע שיוצר אשליה של גמדים וענקים.
לאחר מכן הרבצנו קצת קילומטרז והגענו בשעות הערב המאוחרות לקמפינג בהאס, לשנת לילה, במחצית הדרך לקרחונים המתוכננים למחר,.

כמה מילים על איך ניצלתי (בן) מהצניחה החופשית – כידוע, אינני מחובבי האקסטרים הקשה ומעולם לא חיבבתי קפיצות מסוכנות (לרבות רכבות הרים בילדות). אולם, עוד בטרם הגעתי לפה, התחלתי להתחמם על קפיצת הבנג'י והרגשתי שפה המקום לעשות זאת – יש את האווירה המתאימה (הטיפשית אני מניח כאשר מסתכלים על זה משם) והצוות המנוסה ביותר בעולם מתפעל זאת. עוד בטרם הגענו לקווינסטאון, בה תכננתי לקפוץ, פגשנו את אותו חבר לעבודה לשעבר, שקפץ כבר פעמיים, והמליץ לי להתחיל בקפיצה באי הצפוני, הצעה שאימצתי בשמחה כיוון שהיא דוחה את הקץ... במקביל, זוג ישראלים שפגשנו פה, סיפר לי על הצניחה החופשית שעשתה האישה (הגבר לא יכל עקב משקל הגבוה מ- 100 ק"ג) ושצולמה בדי.וי.די מרהיב והתחלתי להתלהב בטירוף.
יום הקפיצה נפתח בהתרגשות בוקר המלווה יום מתוח במיוחד, ונמשך במתח גובר לקראת הקפיצה הגדולה – מדובר בצניחה מגובה של כ- 6 ק"מ עם נפילה חופשית של כ- 45 שניות – ממש לא פשוט. ההמשך לצערי היה כבר פחות מרגש, הצונחים שהיו אמורים לצנוח שעה לפניי המתינו בכיסוסי ציפורניים ובביגוד מלא לשעת ההמראה, אך זו בוששה להגיע עקב עננות נמוכה (על פי הטייסים המקומיים). לקח להם עוד רבע שעה להחליט סופית שאין טיסות יותר היום וניתן להזמין למחר. לצערי, התוכניות שלנו לא התאימו לכך בצורה קיצונית ולפיכך קפיצתי נדחתה למועד לא ידוע (קיבלתי החזר כספי מלא על המקדמה – בעניין הזה הם הכי פיירים בעולם).
אינני יודע אם המוזה הזו תשרה עליי גם בארץ, אבל מכאן זו בהחלט נראית כמו חוויה שווה ביותר שהייתי רוצה להתנסות בה.