7.2.09
הלכנו לראות את בית האופרה המפורסם של סידני. המבנה באמת מקסים. בזכות העגלה של יולי, נכנסנו פנימה דרך הכניסה של מחסני התפאורות והתאורה של האופרה, והיה מאוד נחמד. בתוך בית האופרה היינו אנחנו והמחלקה הגריאטרית של סידני. רצינו להיכנס להופעה, אבל לא היה שום דבר שהתאים להרכב המנצח שלנו. לאחר מכן, נסענו במעבורת והחלטנו לרדת, באופן הרפתקני, במקום בשם בליין שלא מצאנו שום דבר כתוב עליו אבל הוא נראה לנו (או יותר נכון למאיה) מקסים למדי ורומנטי במבט מהמעבורת. ובכן, המקום אכן יכול היה להיות מקסים (יש שם בתים יפיפיים ומשופצים מאמצע המאה התשע עשרה) אלמלא שני חסרונות עצומים – האחד – העלייה התלולה המובילה אליו והשני – החום המטורף שלא אפשר לנו לנשום, והשילוב של השניים היה מנצח. אחרי רבע שעה ירדנו מובסים ומבויישים בחזרה למעבורת הבאה והפלגנו הלאה, להרפתקאות קצת יותר בטוחות גם אם יותר תיירותיות.
הגענו לדרלינג הרבור, ושם טיילנו לאורך הרציף ולעבר הגנים הבוטנים הסיניים, שצויינו במקומות רבים כאתר חובה. ובכן, היינו בחיינו כבר בשני גנים סיניים בעבר, ואת הגן הזה ניתן למקם במקום השלישי המכובד. בקיצור לגמרי אפשר לוותר. ים צילמה שם כמו משוגעת כל מיני ציפורים וזיקיות שטיילו בגן, והחלטנו שניתן להסב את שמו מהגן הבוטני לגן הזואולוגי. יולי עשתה לעצמה טובה וחרפה משך כל הטיול בגן. בערב, הלכנו לתצפית על העיר מה- SYDNEY TOWER. זה מגדל בגובה של כ- 300 מטר שמשקיף על העיר כולה ב- 360 מעלות. אני (מאיה) חטפתי סחרחורת איך שכף רגלי דרכה מחוץ למעלית, אבל אזרתי כוח להסתכל מסביב, והמאמץ השתלם כי הנוף עוצר נשימה.זה אותו אפקט של נוף מהאייפל, אבל מלא בים ומפרצונים וטבע מדהים. לאחר מכן הלכנו לסרט מדליק במגדל של שלושה מימדים עם כיסאות שזזים והיה מאוד כיף. בן נדפק בגלל יולי והושיבו אותו בכיסאות נייחים לתינוקות והוריהם המסכנים. כמו כן, גיליתי את השדרה החמישית של סידני שהייתה ממותגת למשעי וכל חנות זכתה לקריאות התפעלות ממני. הלילה, שהתחיל בשעה אחת לפנות בוקר, נגמר בשעה חמש וחצי כשים הודיעה שהיא ערה ובקשה לקרוא. בשעות המוקדמות של הבוקר עוד הארי פוטר חוסל. יש לנו רק עוד שני כרכים איתנו וחודשים פחות שבוע– מה יהיה?...
הבנות התחילו את הבוקר ברכיבה פרועה ברחבי החדר על מברשות השיניים שלהם בהשראת הארי פוטר, כתחליף מיניאטורי למטאטא... מה שמוכיח שכשצריך – מסתדרים.
הלכנו לראות את בית האופרה המפורסם של סידני. המבנה באמת מקסים. בזכות העגלה של יולי, נכנסנו פנימה דרך הכניסה של מחסני התפאורות והתאורה של האופרה, והיה מאוד נחמד. בתוך בית האופרה היינו אנחנו והמחלקה הגריאטרית של סידני. רצינו להיכנס להופעה, אבל לא היה שום דבר שהתאים להרכב המנצח שלנו. לאחר מכן, נסענו במעבורת והחלטנו לרדת, באופן הרפתקני, במקום בשם בליין שלא מצאנו שום דבר כתוב עליו אבל הוא נראה לנו (או יותר נכון למאיה) מקסים למדי ורומנטי במבט מהמעבורת. ובכן, המקום אכן יכול היה להיות מקסים (יש שם בתים יפיפיים ומשופצים מאמצע המאה התשע עשרה) אלמלא שני חסרונות עצומים – האחד – העלייה התלולה המובילה אליו והשני – החום המטורף שלא אפשר לנו לנשום, והשילוב של השניים היה מנצח. אחרי רבע שעה ירדנו מובסים ומבויישים בחזרה למעבורת הבאה והפלגנו הלאה, להרפתקאות קצת יותר בטוחות גם אם יותר תיירותיות.
הגענו לדרלינג הרבור, ושם טיילנו לאורך הרציף ולעבר הגנים הבוטנים הסיניים, שצויינו במקומות רבים כאתר חובה. ובכן, היינו בחיינו כבר בשני גנים סיניים בעבר, ואת הגן הזה ניתן למקם במקום השלישי המכובד. בקיצור לגמרי אפשר לוותר. ים צילמה שם כמו משוגעת כל מיני ציפורים וזיקיות שטיילו בגן, והחלטנו שניתן להסב את שמו מהגן הבוטני לגן הזואולוגי. יולי עשתה לעצמה טובה וחרפה משך כל הטיול בגן. בערב, הלכנו לתצפית על העיר מה- SYDNEY TOWER. זה מגדל בגובה של כ- 300 מטר שמשקיף על העיר כולה ב- 360 מעלות. אני (מאיה) חטפתי סחרחורת איך שכף רגלי דרכה מחוץ למעלית, אבל אזרתי כוח להסתכל מסביב, והמאמץ השתלם כי הנוף עוצר נשימה.זה אותו אפקט של נוף מהאייפל, אבל מלא בים ומפרצונים וטבע מדהים. לאחר מכן הלכנו לסרט מדליק במגדל של שלושה מימדים עם כיסאות שזזים והיה מאוד כיף. בן נדפק בגלל יולי והושיבו אותו בכיסאות נייחים לתינוקות והוריהם המסכנים. כמו כן, גיליתי את השדרה החמישית של סידני שהייתה ממותגת למשעי וכל חנות זכתה לקריאות התפעלות ממני. הלילה, שהתחיל בשעה אחת לפנות בוקר, נגמר בשעה חמש וחצי כשים הודיעה שהיא ערה ובקשה לקרוא. בשעות המוקדמות של הבוקר עוד הארי פוטר חוסל. יש לנו רק עוד שני כרכים איתנו וחודשים פחות שבוע– מה יהיה?...
הבנות התחילו את הבוקר ברכיבה פרועה ברחבי החדר על מברשות השיניים שלהם בהשראת הארי פוטר, כתחליף מיניאטורי למטאטא... מה שמוכיח שכשצריך – מסתדרים.
8.2.09
נסענו לגן החיות טרנגואה. איך שהתחלנו לצעוד לכיוון גן החיות, גילינו שהתרמיל שלנו נשאר על המעבורת. תוך הפגנת תושיה מירבית, מייד דאגנו לפנות לעובד המעבורת המקומית, שאיתר את התיק דרך הקשר והבטיח שיביאו אותו במעבורת הבאה, כך שמייד התפנינו לשכוח גם את העגלה בכניסה לגן החיות. מזל שהכובעים היו עליה כך שנזכרנו בכך די מהר. שיא האבדות של היום היה יולי. כשהחנתי (מאיה) את העגלה בחניון העגלות כדי להכנס למופע של אריות ים, דאגתי לקחת ממנה את כל חפצי הערך עד לרמת הפט שופס, ונכנסתי לאמפיתיאטרון. ופתאום הייתה לי תחושה שעוד משהו חסר לי. כשהגעתי לעגלה, ראיתי פנים נכמרות מתחת לתלתלי הזהב וערימה של תלונות... אין מה לומר, הגיע לי. בקיצור – יום מבולבל שרק במזל יצאנו ממנו ללא נזקים.
גן החיות מושקע ברמות. יצא לנו לראות איך רוחצים פילפילון. זה היה מחזה מרשים וחבל שלא צלמנו אותו בוידאו. הפיל פילון שכב על הרצפה, ןשתי מטפלות במדים אוסטרלים הכוללים מדי חאקי עם מכנסים קצרים, ומגפי גופי, קרצפו אותו בצורה יסודית ביותר עם מברשות קרצוף, בכל הגוף. לא הצלחתי להבין אם הוא מתפנק או סובל, אבל זה היה טיפול מאוד יסודי ומאוד מסור שארך זמן רב. בסוף המקלחת הפילפילון היה מבריק ומצוחצח, קיבל ממתקי ירקות בתמורה לשיתוף הפעולה שלו והובל החוצה לחדר, אחר כבוד. לאחר שלושים שניות בחצר, התחילה מקלחת החול – הפיל פילון שאב כמויות של חול בחדק שלו והתיז אותן ביסודיות על כל גופו הרטוב. את התוצאה אתם יכולים רק לדמיין... בהמשך, עמדנו שני מטרים בלבד מקנגרו'ס חמודים שעשו למעננו פריזים למצלמה. נשארנו בגן החיות הרבה שעות – עד חמש אחר הצהרים, כשהמכשלה היחידה הייתה, כמובן, מזג האויר. חם חם חם! ומחר אמור להיות מעל 40 מעלות. לפחות התנחמנו במחשבה שלרוסים שעמדו על ידנו במסעדה עוד יותר קשה מאשר לנו... בערב, ים התעלפה ויצאה מתפקוד בשעה 20:00, כך שניצלנו את הפטור והלכנו לישון מוקדם..
9.2.08
היום, התחלנו את היום בשיטוט ברוקס. זוהי המושבה הראשונה של האירופאיים בסידני. האיזור מאוד מאוד נחמד ורומנטי, כולל בתים מהמאה השמונה עשרה (מה לעזאזאל עשינו בבלמיין?!) סמטאות צרות וגינות פנימיות קטנות ומרפסות רומנטיות מצופות בבתי קפה מתוקים. שוטטנו מעט, והגענו לשוק האמנים של יום א'. מדובר בשוק תיירותי, סטייל נחלת בנימין, והשלל עימו יצאנו היה מסכת גומי של האש פפי לים, שנראית ממש אמיתית – כמו אביזר לסרטים. מיותר לציין שהמסכה לא ירדה מהפנים במשך שעות ארוכות, גררה תגובות משתאות מכל הסובבים אותנו, ומזל שהיה כל כך חם כי בסוף רק החום הכניע את ים. מרגע שים לבשה את המסכה, יולי שמה לה למטרה לצבוט לכלבלב החמוד את האף, שהיה בהחלט חמוד ומפתה, ובכל רגע שים לא עמדה על המשמר, למרות מחאותיה הקולניות, היא ספגה צביטה מיולי הצוהלת.
אחרי שסיימנו לשוטט ברוקס, לקחנו מעבורת בכוונה לבקר במוזיאון שנקרא הפאואר האוס. בדרך אל הפאואר האוס, נתקלנו במופע סיני מסורתי, לכבוד ראש השנה הסיני (חגיגות המתפרסות על פני שלושה שבועות שמארגנות ע"י הקהילה הסינית העצומה בסידני), עם דרקון ארוך, בובות ענק סיניות מסורתיות והיה נחמד. המוזיאון היה מאוד נחמד לנו ולבנות. הינו בתצוגה של כלי רכב עתיקים, רכבות, מטוסים וכו' וכן בתצוגה של מעבורות חלל שהייתה מאוד מעניינת – גם הבנות נהנו מאוד ולא רצו ללכת, למרות שזרקו אותנו החוצה בגלל שהמוזיאון נסגר. לאחר מכן הלכנו לשוק המקומי שנקרא פדי מרקט, אבל חתכנו אחרי שתי דקות לאחר שגילינו שהוא פחות או יותר כמו שוק הכרמל, רק פחות מעניין. סיימנו את היום בארוחה יוקרתית בנמל, שהייתה בלתי אכילה בעליל – הקלמרי שהוקפצו בווק היו קשים כמו סוליה, ולשרימפס היה טעם מגעיל (מישהו התלונן כנגד המזללות?).
ראוי לציון ההרגל החדש של יולי (או בשמה החדש – יולי בדיליי) שמקפידה להראות מעט אדישה בעת הביקור בכל אטרקציה, ודורשת בתוקף, ביום המחרת, לחזור לאטרקציה של יום האתמול.
10.2.09
התחלנו את היום בביקור בכפר האולימפי. השייט לכפר ארך 50 דקות. בדרך ניתן לראות בתים מהממים שמשקיפים למפרצונים הקטנים והמדהימים שמרכיבים את הדרך. בחצר של כל בית חונה סירת מנוע ובאמצע כל מפרץ חניון סירות. ללא ספק לא היה לי אכפת לגור בכזה מקום. הכפר האולימפי עצמו קצת נסך עלי עצב. מדובר, כמובן, בקומפלקס עצום וענק, שלמעט כמה עשרות תיירים, היה נטוש ועצוב – מן פיל לבן. נכנסנו לסיור באצטדיון של האתלטיקה, רק כדי לגלות שהפכו אותו לאצטדיון של כדור רגל, רוגבי, קריקט וכו'. הורידו את מסלול הריצה, הקטינו את האצטדיון לגודל לקטן יותר, וגם עשו שם אלמנט מעניין של יציעים ניידים שניתן לשנות אותם בהתאם לסוג המשחק שמתרחש על האצטדיון. מצד אחד זה היה משמח לראות שעדיין יש רוח חיים ומשחקים על בסיס שוטף בקומפלקס העצום הזה, מצד שני לא נשאר מבחינתי כל זכר לאצטדיון האתלטיקה שרציתי לראות. בן, יותר התלהב מהסיור בחדרי ההלבשה של השחקנים, ומאחורי הקלעים של האצטדיון. בדרך חזרה, החמצנו את האוטובוס בדרך לשייט שיוצא אחת לשעה, אבל לפחות זכינו בארוחה הגונה אחרי מספר ימים של הצלחות חלקיות ביותר... אפילו שתי האנורקטיות שלנו חיסלו כל אחת מנת ילדים שלמה! אחרי שהחמצנו גם את המעבורת הבאה, וחיכינו שעה נוספת, עלה בידנו לחזור לעיר עייפים אך תשושים מהמתנות לאוטובוסים ומעברות.
לאחר מכן, נכנסנו לאקווריום הגדול של סידני, ומי שלא ראה את ים, לא ראה אקסטזה מימיו. היא הכירה המון סוגי דגים וחיות (אלוהים יודע מאיפה) ורצה בהתלהבות שיא ממקום למקום. שיא ההתלהבות של ים נבע מחיה משונה בשם ברווזן (או לפחות כך היא קראה לה – באנגלית platypus) שעליה דיברה מתחילת הנסיעה ואנו לא ידענו עליה דבר. מדובר ביונק ששוחה כמו ברווז פיסח בתוך המים, נתקל באדמה, מקפץ חזרה ועולה מעל המים כדי לנשום. מאחר והתחייבנו לים לתצלום טוב של הבחור, רדפנו אחרי החיה התזזיתית הזו, מתחרים רק לחבורה יפנית שהייתה לא פחות מטורפת עליו מאיתנו ומצליחים לצלם בהצלחה צמחים ודגים פחות תזזיתיים ששחו לידו...יולי, לעומת זאת, שרק הערנו אותה משינה ארוכה בעגלה, הייתה קצת מעוכה בהתחלה, אבל אחרי שהבהרנו לה שאם היא רוצה לראות דגים זה רק עכשיו, ושמחר לא נחזור לכאן, היא הועילה בטובה לקום ולהתאושש, וכשהגענו לסוף המסלול היא כבר הגיעה לשיאה... טוב שלא שילמנו עליה כרטיס...
השיא של האקווריום הוא בריכת הכרישים. מדובר במנהרת זכוכית, שמכל עבריה, כולל מלמעלה, יש המוני כרישים, מכל מיני סוגים, ענקיים ומרשימים. זו הייתה באמת חוויה מהממת.
למי שלא נתקל בכרישים בזווית הזו עד כה, של שחייה ישירה אליך ואז עלייה מעליך, יש בחוויה הזו גם פרק "לימודי". לכרישים, ובעיקר לגדולים שבהם, יש חיוך שטני שמתרחב מעט ככל שהוא מתקרב אליך (בסגנון של חכה, חכה, אני תופס אותך איך שאני יוצא מפה), עם השיניים הקטנות שלהם (יש להם גם שיניים גדולות יותר בחלקים היותר מוסתרים של הפה). ממש חוויה מיסטית... כשלים טכניים (סיום כרטיס הזכרון ובטריות לא טעונות) מנעו מאיתנו להביא מזכרת משמעותית מבריכת הכרישים.
11.2.09
הבוקר, גשום וערפילי ביותר בחוץ, מה ששיבש לחלוטין את תוכניותינו ליום האחרון – ללכת לאחד החופים המפורסמים של סידני – חוף מנלי או חוף בונדי. כתוכנית חלופית, התחלנו את היום במוזיאון הימי שבדרלינג הרבור, שהיה לא מאוד מעניין, בטח לילדות, אבל מה שהיה מעניין זו האוניה המקורית של קפטן קוק שחנתה במרינה שעל ידו. אפשר לעלות עליה, עבל בגלל הגשם, הסיפון נראה לנו חלקלק ומסוכן מידי לבנות. במוזיאון למדנו שהמסע של קפטן קוק, האירופאי הראשון שהגיע להתיישבות של קבע באוסטרליה בשנת 1770 לערך, ערך כ- 3 שנים תמימות. בבטן האוניה אפשר היה להכיל צידה לשנתיים שלמות. האוניה נראית ממש כמו אונית פיראטים עתיקה של פעם.
אחרי הביקור הקצרצר במוזיאון עברנו לסיור בגנים הבוטניים האמיתיים של סידני (להבדיל מהגנים הסיניים שהיינו בהם ושחשבנו בטעות שהם הגנים הבוטניים), והפעם מדובר בדבר האמיתי. מדובר בגנים עצומים בגודלם, עם צמחיה מהממת ומטריפה, אין סוף שבילים, אין סוף עצים עתיקים ומדהימים וצמחיה נדירה ופראית, חלקה טרופית. אלמלא הגשם שלא הפסיק לטפטף היינו יכולים להשאר שם עוד ועוד, אך במקום זה, דילגנו מעץ לעץ, בניסיון למצוא מחסה מהגשם (חסרי מטריות שכמותנו...) עד שבסוף פילסנו את דרכנו אל מחוץ לפארק העצום והצלחנו לתפוס מונית למלון, רטובים אך מרוצים.
מילה על האוסטרלים – ראשית חלקים נרחבים מהם שייכים לעדה הסינית. ככל הנראה תוצר של מדיניות ההגירה הקלה יותר בעבר. הם תופסים המון עמדות מפתח בקופות של סופרים, דינרים וכיו"ב ועושים זאת ביעילות מירבית (אני ראיתי עמדות סופר שעוברות מאיוש של עמדה אחת לארבע עמדות תוך שניות ספורות מרגע שנשמעה מילה אחת ברמקול – מרענן לעומת ההמתנה הארוכה ומורטת העצבים ל" ריקי, לקופה המישנית". האדם הלבן הקלאסי, שאינו נמנע מלאייש גם עמדות אלו (אין פה תחושה של משרתים ואדונים שאופיינית מאוד לארה"ב למרות הנשיא השחור) הוא ברובו על פי ההיסטוריה בעיקר אנגלי במקור, אך עם תרבות מעט פרועה תוצר של אבות אבותיו (שחלק ניכר מהם היו פושעים שהוגלו לאוסטרליה) כך שניתן לראות פה עמידה קצת יותר פרועה בתור לצד שקט וסדר יחסי בעמדות המתנה אחרות. המשפט המאפיין את האוסטרלים מבחינתנו, שאומץ בחדווה על ידינו היה "no worries, Mate" – ונראה שאין משפט המתאר טוב יותר את מצבנו בטיול זה, משוחררים מדאגות (רק לכאורה כמובן), חברים של כל העולם ובעיקר שמחים וטובי לב. שום דבר לא יעכיר את רוחנו (גם לא המתנה ארוכה מאוד לתחבורה או תנאי מזג אויר קשים).
ומילה על האוסטרליות, ללא ספק מדובר בבחורות נאות ביותר עם שיער ועיניים בהירות ואור שזוף (אירופאיות משודרגות) שרובן שמנות וחיוורות (חוסר הסכמה בתוך המשפחה) – ביחרו אתם למי להאמין...
גן החיות מושקע ברמות. יצא לנו לראות איך רוחצים פילפילון. זה היה מחזה מרשים וחבל שלא צלמנו אותו בוידאו. הפיל פילון שכב על הרצפה, ןשתי מטפלות במדים אוסטרלים הכוללים מדי חאקי עם מכנסים קצרים, ומגפי גופי, קרצפו אותו בצורה יסודית ביותר עם מברשות קרצוף, בכל הגוף. לא הצלחתי להבין אם הוא מתפנק או סובל, אבל זה היה טיפול מאוד יסודי ומאוד מסור שארך זמן רב. בסוף המקלחת הפילפילון היה מבריק ומצוחצח, קיבל ממתקי ירקות בתמורה לשיתוף הפעולה שלו והובל החוצה לחדר, אחר כבוד. לאחר שלושים שניות בחצר, התחילה מקלחת החול – הפיל פילון שאב כמויות של חול בחדק שלו והתיז אותן ביסודיות על כל גופו הרטוב. את התוצאה אתם יכולים רק לדמיין... בהמשך, עמדנו שני מטרים בלבד מקנגרו'ס חמודים שעשו למעננו פריזים למצלמה. נשארנו בגן החיות הרבה שעות – עד חמש אחר הצהרים, כשהמכשלה היחידה הייתה, כמובן, מזג האויר. חם חם חם! ומחר אמור להיות מעל 40 מעלות. לפחות התנחמנו במחשבה שלרוסים שעמדו על ידנו במסעדה עוד יותר קשה מאשר לנו... בערב, ים התעלפה ויצאה מתפקוד בשעה 20:00, כך שניצלנו את הפטור והלכנו לישון מוקדם..
9.2.08
היום, התחלנו את היום בשיטוט ברוקס. זוהי המושבה הראשונה של האירופאיים בסידני. האיזור מאוד מאוד נחמד ורומנטי, כולל בתים מהמאה השמונה עשרה (מה לעזאזאל עשינו בבלמיין?!) סמטאות צרות וגינות פנימיות קטנות ומרפסות רומנטיות מצופות בבתי קפה מתוקים. שוטטנו מעט, והגענו לשוק האמנים של יום א'. מדובר בשוק תיירותי, סטייל נחלת בנימין, והשלל עימו יצאנו היה מסכת גומי של האש פפי לים, שנראית ממש אמיתית – כמו אביזר לסרטים. מיותר לציין שהמסכה לא ירדה מהפנים במשך שעות ארוכות, גררה תגובות משתאות מכל הסובבים אותנו, ומזל שהיה כל כך חם כי בסוף רק החום הכניע את ים. מרגע שים לבשה את המסכה, יולי שמה לה למטרה לצבוט לכלבלב החמוד את האף, שהיה בהחלט חמוד ומפתה, ובכל רגע שים לא עמדה על המשמר, למרות מחאותיה הקולניות, היא ספגה צביטה מיולי הצוהלת.
אחרי שסיימנו לשוטט ברוקס, לקחנו מעבורת בכוונה לבקר במוזיאון שנקרא הפאואר האוס. בדרך אל הפאואר האוס, נתקלנו במופע סיני מסורתי, לכבוד ראש השנה הסיני (חגיגות המתפרסות על פני שלושה שבועות שמארגנות ע"י הקהילה הסינית העצומה בסידני), עם דרקון ארוך, בובות ענק סיניות מסורתיות והיה נחמד. המוזיאון היה מאוד נחמד לנו ולבנות. הינו בתצוגה של כלי רכב עתיקים, רכבות, מטוסים וכו' וכן בתצוגה של מעבורות חלל שהייתה מאוד מעניינת – גם הבנות נהנו מאוד ולא רצו ללכת, למרות שזרקו אותנו החוצה בגלל שהמוזיאון נסגר. לאחר מכן הלכנו לשוק המקומי שנקרא פדי מרקט, אבל חתכנו אחרי שתי דקות לאחר שגילינו שהוא פחות או יותר כמו שוק הכרמל, רק פחות מעניין. סיימנו את היום בארוחה יוקרתית בנמל, שהייתה בלתי אכילה בעליל – הקלמרי שהוקפצו בווק היו קשים כמו סוליה, ולשרימפס היה טעם מגעיל (מישהו התלונן כנגד המזללות?).
ראוי לציון ההרגל החדש של יולי (או בשמה החדש – יולי בדיליי) שמקפידה להראות מעט אדישה בעת הביקור בכל אטרקציה, ודורשת בתוקף, ביום המחרת, לחזור לאטרקציה של יום האתמול.
10.2.09
התחלנו את היום בביקור בכפר האולימפי. השייט לכפר ארך 50 דקות. בדרך ניתן לראות בתים מהממים שמשקיפים למפרצונים הקטנים והמדהימים שמרכיבים את הדרך. בחצר של כל בית חונה סירת מנוע ובאמצע כל מפרץ חניון סירות. ללא ספק לא היה לי אכפת לגור בכזה מקום. הכפר האולימפי עצמו קצת נסך עלי עצב. מדובר, כמובן, בקומפלקס עצום וענק, שלמעט כמה עשרות תיירים, היה נטוש ועצוב – מן פיל לבן. נכנסנו לסיור באצטדיון של האתלטיקה, רק כדי לגלות שהפכו אותו לאצטדיון של כדור רגל, רוגבי, קריקט וכו'. הורידו את מסלול הריצה, הקטינו את האצטדיון לגודל לקטן יותר, וגם עשו שם אלמנט מעניין של יציעים ניידים שניתן לשנות אותם בהתאם לסוג המשחק שמתרחש על האצטדיון. מצד אחד זה היה משמח לראות שעדיין יש רוח חיים ומשחקים על בסיס שוטף בקומפלקס העצום הזה, מצד שני לא נשאר מבחינתי כל זכר לאצטדיון האתלטיקה שרציתי לראות. בן, יותר התלהב מהסיור בחדרי ההלבשה של השחקנים, ומאחורי הקלעים של האצטדיון. בדרך חזרה, החמצנו את האוטובוס בדרך לשייט שיוצא אחת לשעה, אבל לפחות זכינו בארוחה הגונה אחרי מספר ימים של הצלחות חלקיות ביותר... אפילו שתי האנורקטיות שלנו חיסלו כל אחת מנת ילדים שלמה! אחרי שהחמצנו גם את המעבורת הבאה, וחיכינו שעה נוספת, עלה בידנו לחזור לעיר עייפים אך תשושים מהמתנות לאוטובוסים ומעברות.
לאחר מכן, נכנסנו לאקווריום הגדול של סידני, ומי שלא ראה את ים, לא ראה אקסטזה מימיו. היא הכירה המון סוגי דגים וחיות (אלוהים יודע מאיפה) ורצה בהתלהבות שיא ממקום למקום. שיא ההתלהבות של ים נבע מחיה משונה בשם ברווזן (או לפחות כך היא קראה לה – באנגלית platypus) שעליה דיברה מתחילת הנסיעה ואנו לא ידענו עליה דבר. מדובר ביונק ששוחה כמו ברווז פיסח בתוך המים, נתקל באדמה, מקפץ חזרה ועולה מעל המים כדי לנשום. מאחר והתחייבנו לים לתצלום טוב של הבחור, רדפנו אחרי החיה התזזיתית הזו, מתחרים רק לחבורה יפנית שהייתה לא פחות מטורפת עליו מאיתנו ומצליחים לצלם בהצלחה צמחים ודגים פחות תזזיתיים ששחו לידו...יולי, לעומת זאת, שרק הערנו אותה משינה ארוכה בעגלה, הייתה קצת מעוכה בהתחלה, אבל אחרי שהבהרנו לה שאם היא רוצה לראות דגים זה רק עכשיו, ושמחר לא נחזור לכאן, היא הועילה בטובה לקום ולהתאושש, וכשהגענו לסוף המסלול היא כבר הגיעה לשיאה... טוב שלא שילמנו עליה כרטיס...
השיא של האקווריום הוא בריכת הכרישים. מדובר במנהרת זכוכית, שמכל עבריה, כולל מלמעלה, יש המוני כרישים, מכל מיני סוגים, ענקיים ומרשימים. זו הייתה באמת חוויה מהממת.
למי שלא נתקל בכרישים בזווית הזו עד כה, של שחייה ישירה אליך ואז עלייה מעליך, יש בחוויה הזו גם פרק "לימודי". לכרישים, ובעיקר לגדולים שבהם, יש חיוך שטני שמתרחב מעט ככל שהוא מתקרב אליך (בסגנון של חכה, חכה, אני תופס אותך איך שאני יוצא מפה), עם השיניים הקטנות שלהם (יש להם גם שיניים גדולות יותר בחלקים היותר מוסתרים של הפה). ממש חוויה מיסטית... כשלים טכניים (סיום כרטיס הזכרון ובטריות לא טעונות) מנעו מאיתנו להביא מזכרת משמעותית מבריכת הכרישים.
11.2.09
הבוקר, גשום וערפילי ביותר בחוץ, מה ששיבש לחלוטין את תוכניותינו ליום האחרון – ללכת לאחד החופים המפורסמים של סידני – חוף מנלי או חוף בונדי. כתוכנית חלופית, התחלנו את היום במוזיאון הימי שבדרלינג הרבור, שהיה לא מאוד מעניין, בטח לילדות, אבל מה שהיה מעניין זו האוניה המקורית של קפטן קוק שחנתה במרינה שעל ידו. אפשר לעלות עליה, עבל בגלל הגשם, הסיפון נראה לנו חלקלק ומסוכן מידי לבנות. במוזיאון למדנו שהמסע של קפטן קוק, האירופאי הראשון שהגיע להתיישבות של קבע באוסטרליה בשנת 1770 לערך, ערך כ- 3 שנים תמימות. בבטן האוניה אפשר היה להכיל צידה לשנתיים שלמות. האוניה נראית ממש כמו אונית פיראטים עתיקה של פעם.
אחרי הביקור הקצרצר במוזיאון עברנו לסיור בגנים הבוטניים האמיתיים של סידני (להבדיל מהגנים הסיניים שהיינו בהם ושחשבנו בטעות שהם הגנים הבוטניים), והפעם מדובר בדבר האמיתי. מדובר בגנים עצומים בגודלם, עם צמחיה מהממת ומטריפה, אין סוף שבילים, אין סוף עצים עתיקים ומדהימים וצמחיה נדירה ופראית, חלקה טרופית. אלמלא הגשם שלא הפסיק לטפטף היינו יכולים להשאר שם עוד ועוד, אך במקום זה, דילגנו מעץ לעץ, בניסיון למצוא מחסה מהגשם (חסרי מטריות שכמותנו...) עד שבסוף פילסנו את דרכנו אל מחוץ לפארק העצום והצלחנו לתפוס מונית למלון, רטובים אך מרוצים.
מילה על האוסטרלים – ראשית חלקים נרחבים מהם שייכים לעדה הסינית. ככל הנראה תוצר של מדיניות ההגירה הקלה יותר בעבר. הם תופסים המון עמדות מפתח בקופות של סופרים, דינרים וכיו"ב ועושים זאת ביעילות מירבית (אני ראיתי עמדות סופר שעוברות מאיוש של עמדה אחת לארבע עמדות תוך שניות ספורות מרגע שנשמעה מילה אחת ברמקול – מרענן לעומת ההמתנה הארוכה ומורטת העצבים ל" ריקי, לקופה המישנית". האדם הלבן הקלאסי, שאינו נמנע מלאייש גם עמדות אלו (אין פה תחושה של משרתים ואדונים שאופיינית מאוד לארה"ב למרות הנשיא השחור) הוא ברובו על פי ההיסטוריה בעיקר אנגלי במקור, אך עם תרבות מעט פרועה תוצר של אבות אבותיו (שחלק ניכר מהם היו פושעים שהוגלו לאוסטרליה) כך שניתן לראות פה עמידה קצת יותר פרועה בתור לצד שקט וסדר יחסי בעמדות המתנה אחרות. המשפט המאפיין את האוסטרלים מבחינתנו, שאומץ בחדווה על ידינו היה "no worries, Mate" – ונראה שאין משפט המתאר טוב יותר את מצבנו בטיול זה, משוחררים מדאגות (רק לכאורה כמובן), חברים של כל העולם ובעיקר שמחים וטובי לב. שום דבר לא יעכיר את רוחנו (גם לא המתנה ארוכה מאוד לתחבורה או תנאי מזג אויר קשים).
ומילה על האוסטרליות, ללא ספק מדובר בבחורות נאות ביותר עם שיער ועיניים בהירות ואור שזוף (אירופאיות משודרגות) שרובן שמנות וחיוורות (חוסר הסכמה בתוך המשפחה) – ביחרו אתם למי להאמין...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה