אוקלנד - סוף ניו זילנד

אל אוקלנד נכנסנו בחשיכה, תוך ניווט מעט קשה, לראשונה בטיול, בתוך עיר ענקית כאשר המפות שבידנו אינן בקנה מידה מספק. למרבה השמחה, הצלחנו להגיע לאתר הקמפינג שבחרנו – הסמוך ביותר ללב העיר.
למחרת בבוקר, החלטנו להשאיר את המפלצת בקמפינג, ולצאת באוטובוס ללב העיר, לסיבוב היכרות. לאחר נסיעה של כחצי שעה, הגענו לסיטי של אוקלנד. לראשונה בניו זילנד, ראינו נחילי אנשים ברחובות, בין חנויות שוקקות, ובנייני משרדים הומי אדם. הלכנו לרציף על מנת לתפוס מעבורת לדבנפורט ולעשות מסלול רגלי הכולל תצפית על העיר וסיור בשכונה ויקטוריאנית אופנתית. כשהתקרבנו לנמל, הרוח החלה לעשות בנו שמות. מאוד קיווינו כי בדבנפורט הרוח חלשה יותר. כעבור 10 דקות הפלגה, הגענו לדבנפורט רק כדי לגלות שאין חדש תחת הרוח. בכל זאת, התחלנו לשוטט בעיר, במסלול המומלץ.
שיא הטיול היה דווקא בנקודת התצפית, על הר ויקטוריה, אליו טפסנו ברגל, דוחפים את יולי בעגלה, שלראשונה מאז סינדי יצאה לה מתא המטען של הקרוואן. התצפית באמת הייתה מאוד יפה, אוקלנד, כמו כל הערים הגדולות באוסטרליה וניו זילנד, מוקפת בים מכל עבריה. בנקודת התצפית, על גבי מרחב דשא, היו נטועות עשרות פטריות מברזל, צבועות כהלכה באדום עם נקודות לבנות, והבנות התרוצצו באושר רב מפטריה לפטריה ולא רצו ללכת.
המשך מסלול הטיול המומלץ, הלך ונעשה תמוה מרגע לרגע. חלקו הראשון היה בשכונה באמת יפה עם בתים ויקטוריאנים, אולם ככל שנקפו הדקות ויצאנו מהשכונה, התחלנו ללכת בסתם רחובות שיגרתיים ובנאלים, ולא הבנו מה רצו להגיד אנשי הלונלי פלנט... עקב כך, חתכנו את המסלול מוקדם מהמתוכנן, והגענו אל קו החוף היפיפה. מרוב שיש ים בערי ניו זילנד, אין צורך לשמור על קו החוף נקי, ובכל חור יש בתים פרטים שיושבים ממש על קו המים. חלקם עם קירות זכוכית שלמים, אך חלקם בנוים תוך התעלמות מושלמת מהמיקום המהמם. כמובן ששוב בחרנו לנו את בית החלומות שלנו.
כשהגענו אל הטיילת בדרך אל הרציף, הרוח ממש התעצמה, והקשתה על ההתקדמות. בכל זאת סחבנו את עצמנו לרציף, בחזרה לסיטי. בסיטי עברנו ע"י מגדל העיר של אוקלנד, שאמור להיות אפילו יותר גבוה מזה של סידני, אבל כמו שכבר ציינו – כבר לא הרגשנו צורך לעלות גם על מגדל זה, שממנו הנוף, מן הסתם, מאוד דומה לזה של סידני. הסתובבנו קצת בעיר ושבנו לפנות ערב לקמפינג, עייפים אך מרוצים. בדרך חזרה התחיל לרדת גשם כבד, ואנו הודינו על מזלנו הטוב שנאלצנו להתמודד רק עם רוחות ולא עם גשם. כזכור, יש אנשים שזה הקיץ שלהם...
בבוקר המחרת החלטנו לנסוע לשני חופים פראיים, עליהם המליץ לנו איש הברזל מאוקלנד שפגשנו במכתשי הירח – פיה וקיירקייר. לאחר נסיעה של כשעה בשביל מפותל וקשה לנהיגה, בתוך יער יפיפה, כשלאורך כל הדרך ראינו כניסות לבתים פרטיים הנטועים עמוק בתוך היער הגן עדני הזה, הגענו לכפר הקטן שנקרא פיה, ולו חוף ים פראי, בתולי ולא מפותח לחלוטין (אפילו קפיטריה אין על החוף, לא כיסאות ולא שמשיות). על קו החוף ניצב לו סלע עצום ומרשים (בגובה של עשרות מטרים), בשם סלע האריה, עליו ניתן גם לטפס. מרוב שהגאות פה עצומה, ברוב חלקי החוף הארוך הזה אין מקום לשבת שכן כל החול רטוב. בסופו של דבר, מצאנו חתיכת חוף מעט יותר רחבה, לקחנו את כיסאות הנוח מהקרוואן והתמקמנו. מאחר ולא היה חם במיוחד, לבשנו מכנסים ארוכים ואפילו סווטשירטים. לאחר כחצי שעה שישבנו בנחת וצפינו בקבוצה של נערים עוברים קורס מצילים, משתאים מאיך הם נכנסים למים ויוצאים, בלי להתנגב, בטמפרטורה הבלתי קייצית בעליל. לאחר מכן החלטנו לעשות טיול רגלי. הגענו לתעלת ים, שביתרה את קו החוף, ובספורטיביות רבה, הפשלנו מכנסיים, הורדנו כפכפים, וחצינו את התעלה בה גובה המים הגיע לנו עד מעט מעל הברכים. הפולקון נותרה כמובן בתחתוניה ובסווטשירט – תלבושת די מוזרה, אבל נפלה עליה כזאת עליצות שאין לתאר. הגלים בחוף הזה פלטו קצף בכמויות רבות ביותר, שלא התפוגג גם לא אחרי דקות ארוכות מאוד, וזאת כמובן הייתה סיבה למסיבה לבנות שרצו ושחקו בקצף. גם קו החוף סבל ממניה דיפרסיה, והרביץ תנודות קדימה ואחורה של עשרות מטרים, באופן מפתיע, עד שכמובן הצליח להרטיב לי את כל החלק התחתון של המכנסים, עליהם שמרתי בחרדת קודש בדרך הלוך בעת חציית התעלה. בן התפוצץ מצחוק מהמקלחת ההגונה שחטפתי, עד שהיה לי ברור שהוא עומד לשלם על זה.
בדרך חזור, כשחצינו את התעלה, החליטה ים לפתע לערוך ניסוי מדעי והשליכה את הקרוקס שלה באמצע התעלה ששצפה לכיוון הים. יולי לא נשארה חייבת, ומייד השליכה גם את הקרוקס שלה. בן הרביץ זינוק בניסיון להציל את שני זוגות הקרוקס שהתרחקו מאיתנו במהירות, וכמובן מצא את עצמו שקוע במים עד מעל המותנים... לקרוקס שלום, לג'ינס ולארנק קצת פחות. ים נרטבה גם היא לגמרי לאחר שהתגייסה למבצע להצלת הקרוקס. התהלוכה בדרך חזרה לקרוואן היתה משעשעת – יולי בתחתונים וסווטשירט, מרוחה כולה בבוץ חום, כולל זקן צרפתי, בן וים בבגדים ארוכים וספוגים במים ובוץ, ואני עם מכנסים רטובים עד לברכיים.מזל טוב - לראשונה מתחילת הטיול, השתמשנו במקלחת שבקרוואן.
תכננו להמשיך לחוף הסמוך בקייר קייר, שאמור להיות עוד יותר פראי, ושימש לצילומי חלק מהסצינות בסרט הפסנתר, אבל מחוג הדלק החליט להרביץ לפתע צניחה חופשית, ודי חששנו להמשיך.
לפתע מצאנו את עצמנו, לראשונה מתחילת הטיול, ללא תוכניות ועם עוד שלושה ימים למלא בתוכן – מצב בלתי מוכר לחלוטין למי שחשו עד עתה במרדף בלתי פוסק. עצרנו במסעדה בדרך לטכס עצה, ומצאנו את עצמנו אוכלים את אחת הארוחות הטובות ביותר שהיו לנו. החלטנו לנסוע לחוף מעט צפוני לאוקלנד, בכפר קטן ונחמד בשם וואייוורה, ולזרום משם. לאחר יציאה מעט קשה מאוקלנד (שכללה בערך שעה של סיבובים במעגלים), הצלחנו להתחבר להיי ווי ולהגיע לחוף. בחניון הקמפינג, קבלנו עמדה בקו ראשון לים – ממש על קו החוף הצר, כשבינינו ובין הים מפרידים מטרים ספורים בלבד. חגגנו את המיקום בכבוד הראוי, עם בירה על הים, מאיר אריאל ברקע, כשהבנות בחיפוש של צדפים וסרטנים... אפילו את תפוחי האדמה קילפנו על ספסל מול הים.. למחרת, קידם את פנינו גשם והחלטנו להעביר את הבוקר במרכז של 20 בריכות חמות, שנובעות ממעיינות חמים, הנמצא בכפר. המרכז גדול ויש בו גם 10 מגלשות מים, וגם בריכה עם מסך פלסה ענק שמוקרנים עליו סרטים, ובסה"כ נהנינו מאוד, אם כי לא היה מזיק לאתר לעבור שיפוץ מן הייסוד. לאחר מיצוי הבריכות, ולאור מזג האוויר ההפכפך, עשינו דילוג קטנטן של שישה ק"מ בלבד, אל העיר הסמוכה בשם אוורה, שהתגלתה כיישוב של ממש, שוקק חיים וחמוד ביותר. התמקמנו שוב בקמפינג על קו החוף, והתחלו להרגיש קצת כמו המקומיים, שמגיעים לנופש סטטי בקמפינג על שפת הים, ללא פעילויות מיוחדות מלבד שריצה...
גם ביום האחרון שלפני הטיסה, אוקלנד לא האירה לנו פנים מבחינת מזג אוויר (ובסך הכול סגרה ארבעה ימים סגריריים בקיץ בניגוד למתוכנן ולמקובל גם על פי תושבי המקום) ואנו ניסינו להינות ממה שטרם הספקנו לראות בה בהתחשב במגבלות מזג האוויר. בבוקר בילינו באקווריום המקומי (ע"ש קלי תרנטון) שהיה באופן כללי קטן ולא מרשים ביחס לאקווריום שראינו בסידני, על אף שגם בו יש אקווריום כרישים הנמצא גם מעליך. החלק המדהים במוזיאון (והסיבה להגעתנו) הוא ביקור במושבת פינגווינים צהובי עיין מהגדולות הקיימות בעולם, שהיווה בעצם סגירת מעגל עם החיה שהיוותה עבורינו חיית ההתייחסות בביקור בניו זילנד (לצד הקיווי שעל שמה מכונים תושבי ניו זילנד קיווים). הביקור מבוצע באמצעות רכב אנטרקי הנוסע במהירות נמוכה והסובב סביב מושבה עצומה של כמאה פינגווינים. הפינגווינים שם כמובן כבר אדישים לאנשים סביבם ומבצעים את כל מה שחלמנו לצלם כשראינו אותם בטבע (ובחלק מהמקרים הצלחנו) מתמתחים, רבים קצת ומחליקים למים. חוויה מרשימה מאוד שביקשנו לראות פעמיים. סגרנו את היום ברובע שהיה אמור להיות מקבילה מקומית לשינקין אך הסתכם ברחוב בודד בו קינחנו בסושי וגלידה לפני שמיהרנו לאריזה, הכנת הקרוון להחזרתו וארוחת סיכום מושקעת של סטייק פילה מהמשובחים שאכלנו (בא לידי ביטוי גם במחירו) יין והעלאת סיכומים וזכרונות.
סביר להניח שאלו המילים האחרונות בבלוג, שכן נראה סביר שמתאילנד לא נכתוב, כדי להמם אתכם בסיפורים המרתקים על הבטן/גב שאנחנו עושים, מה גם שחלק מקוראיו הנאמנים של בלוג זה יחלקו איתנו באופן בלתי אמצעי את החוויות בתאילנד.
מילות סיכום, נראות כמו משימה מאוד בומבסטית ובלתי אפשרית. איך אפשר לסכם את החוויה הכל כך שונה, מיוחדת ומדהימה שהייתה לנו בטיול הזה? איך אפשר לתאר הרמוניה והווי משפחתי שנוצר בשהייה משותפת של 24/7 משך חודש וחצי? איך אפשר לתאר את כל הנופים המדהימים שראינו וחווינו? איך אפשר לתאר את החופש המוחלט שמקנים המגורים בקרוואן? את ההווי המיוחד של הטיול בקמפינג? את רעמת התלתלים הזהובה, שמתחתיה זרוע חיוך ענק, המציץ עלינו בכל בוקר מהמיטה העליונה שמעל לתא הנהג? את חווית ההתמכרות של ים לסדרת הארי פוטר, שנקראה שוב ושוב עד לשליטה בפרטים הקטנים ביותר שלה, ואת השיחות היומיות העוסקות בניתוחים ובמבחני שליטה בלתי פוסקים בבערך ב- 2000 עמודי קריאה? (אני קראתי כמובן בעקבותיה כל ספר וספר). מאחר ולא ניתן לסכם ולהעביר את החוויה בעוצמתה האמיתית, כל שנותר לנו להציע הוא התנסות ממקור ראשון. בהצלחה.

רוטרואה

האתר המרכזי ברוטרואה הוא שמורה בשם "פאקרווארווה", המכונה בקיצור – "פאקה". התחלנו את הטיול בכפר פקה, שהאטרקציה המרכזית שבה היא גייזר עצום בשם פוהוטו. הגייזר מאוד מרשים – פעיל כמעט כל הזמן וזורק למעלה זרנוקי מים רותחים לגובה של כ- 15 מטר, לכל הכיוונים. עמדנו משתאים מול התופעה, כשמסביב לגיזר יש באופן טבעי בריכות יפות וסלעים במגוון צבעים – ירוק, צהוב וכתום. בנוסף, שבו את ליבנו ואת ליבן של הבנות בריכות בוץ מבעבעות ויורקות – ממש נראה כאילו משהו במעמקי האדמה חומד לו לצון ומשתעשע בזריקת שפריצים של בוץ, לכיוון המבקרים. כמובן שמעבר ללכלוך, כדאי מאוד שלא להיפגע מהבוץ שכן הטמפרטורה שלו יכולה לגרום לכוויה הגונה – אך אין לדאוג, הניו זילנדים האחראיים דאגו לגדר את כל התופעות האלו עם טווחי ביטחון.
במקום יש גם תצוגה תיירותית מאוד של המאורים ותרבותם. התלבטנו מאוד האם לקחת חלק בפסטיבל התיירותי הזה, שכולל אם רוצים גם מופע תיירותי של ריקודים ושירים, ובסופו של דבר חשבנו כי זה יכול להיות אירוע מרשים עבור הבנות (לרגע שכחנו שאנחנו לא מטיילים לבד). ואכן, המופע של המאורים היה חוויה שנחקקה על לוח ליבה של הפולקונית. בהתחלה היא נבהלה ופחדה, כששבט פראי במיטב המחלצות המתבקשות והאיפור/קיעקועים פסע לעברנו, חמוש בחניתות בריקוד מלחמה סוער, אולם אחרי שהם השתכנעו שפנינו לשלום, והזמינו אותנו לראות מופע פולקלור באולם המופעים שלהם, היא נרגעה בזמן ההופעה, שהייתה די נחמדה גם לנו – לא נעים להודות, היא הסתכלה בהשתאות ועם עיניים נוצצות. הם שרו שירי קנון מאוריים, רקדו ריקודי מלחמה, הנשים רקדו והקפיצו מעין כדורים שנראו כמו בצלים ענקיים ופונפונים כמו במופע ג'גלינג. הדבר המשעשע ביותר עבור כולנו היו הדגמת הוצאת הלשון כלפי מטה ששימשה לצורך הפחדת האויב. כל פסלי העץ והגילופים של המאורים, מתבססים על דמויות הלוחם עם הלשון בתנוחת ההפחדה. גם בקצה החניתות של המאורים, הלהב הוא בצורת לשון. אחרי ההופעה, יולי לא חדלה לדבר בהתרגשות על המאורים ואנו דיגמנו בהנאה למצלמה את פעלולי הלשונות שלנו.
כשעברנו לסיור ביתר השמורה – שם היו בקתות מסורתיות, מחסנים וכו', גילינו להפתעתנו שהאטרקציה המאורית המרשימה ביותר בשמורה, עבור קבוצה של תיירים יפנים הייתה – ים ויולי! הם ממש עמדו בתור, אחד אחד, כדי להצטלם איתן, ונראו כמעולפים מכמה שהן יפות. ים שיתפה פעולה, ולשם שינוי לא זזה בתזזיות הרגילה שלה ולא עשתה את החיוכים המאולצים שלה שאני תמיד זוכה לקבל מבעד לעדשת המצלמה, אולם יולי נתקפה גל של בושה וסירבה לשתף פעולה. טוב, אז רק ים תהיה תלויה בפוסטרי ענק ברחבי טוקיו...כרגיל, נתקענו בשמורה שלוש שעות תמימות, וחזרנו לקרוואן מעולפים מרוב רעב.
החלטנו לנסוע למרכז העיר לאכול משהו. כאן בא החלק המנחם לגבי כל התלונות שלי אודות בזבוז הזמן הכרוך בטיול בקרוואן. ובכן, מסתבר ששכחנו, את שנתקלנו בעבר, שהניו זילנדים קשיחים מאוד בנוגע למועדי ארוחה, ואחר השעה 14:30 בצהרים, הסיכוי שלך למצוא מסעדה פתוחה שואף לאפס. השעה הייתה כמובן 16:00- שעת הרעב הקבועה שלנו בטיול, ואחרי שעה של שוטטות מפרכת במרכז העיר אשר העלתה חרס, מצאתי את עצמי ממתינה 20 דקות כדי לקבל מגש פיצה מדומינוס פיצה, בעוד בן והבנות חיכו לי על שפת האגם המקומי. חזרנו מורעבים (מגש גדול של פיצה לכולנו, לא דיגדג אפילו את הבטן של הפולקון) ואחרי שבזבזנו כמעט שעתים כדי רק לשבוע, כשהתוצאה הייתה רחוקה מלהרשים -לא מבחינה כמותית ולא מבחינה איכותית. אז בסופו של דבר כנראה, שנסיעה בקרוואן – על כל הפסיליטיס שלו, המקרר והמזווה, כן חוסכת זמן ועגמת נפש, אחרי הכל... לפחות נהנינו מהנוף של האגם בו שטו המון ברבורים שחורים יפיפיים, למרות להקת השחפים החוצפניים שממש סיכנו את שני משולשי הפיצה היקרים מפז שהיו בידיים של יולי, וגרמו לשצף של תלונות, מוצדקות, מכיוונה.
סיימנו את היום בנסיעה קצרה לכיוון האגם הכחול – 5 דקות נסיעה מהעיר, בכוונה להגיע גם לאגם הירוק, הקדוש למאורים.
נסענו לכיוון האגם הכחול, שם התמקמנו בקמפינג ממש על גדת האגם. כשהבנות ראו את החול הזהבהב ע"י האגם, כל תוכניותנו להגיע גם לאגם הירוק נמוגו. נותרה להן בדיוק עוד שלושת רבעי שעה של קצת שמש חמימה, ואת זה לא התכוונו לקחת להן. ים חפרה במרץ, כהרגלה, בונה עוד תעלת ימים, ויולי קבלה, כרגיל, השראה להצגותיה על רקע המים התכולים.
למחרת בבוקר שמנו פעמינו לכיוון האגם הירוק. מרוב שהאגם מוסווה, פשוט פספסנו אותו והמשכנו הלאה. כשעלינו על הטעות, וחזרנו על עקבותינו, מצאנו את נקודת התצפית היחידה המשקיפה על האגם הירוק מהכביש – מוסווית, ללא שילוט, כאילו משהו באמת רוצה להגן עליו. מנקודת תצפית זו ניתן להשקיף מאותה תלולית מימין על האגם הכחול, ומשמאל על האגם הירוק. ואכן – כל אגם עם הגוון שלו. מעבר לזאת, האגם הירוק מסווה לחלוטין בתוך צמחיה טבעית, ללא דרכי גישה. כמו שבן אמר - רק בניו זילנד הם יכולים להרשות לעצמם לבזבז אגם שלם בגלל ענייני קדושה...
לאחר הסיור הזה רצינו לעשות טיול אופניים בשמורת היעד הסמוכה, אולם לרוע מזל משכירי האופנים לא היו בעמדה משום מה, ולכן המשכנו לעבר הפעילות הבאה המתוכננת – ריגוש אקסטרימי בשם "זורב". מדובר בכדור פלסטיק ענק מנופח, שבתוכו כדור קטן יותר. ממלאים את הכדור הקטן בקצת מים חמימים, נכנסים פנימה דרך מנהרה בכדור הגדול שנחתמת – והופ – מגלגלים את הכדור במורד גבעה, כשהאדם שבתוך הכדורים מקפץ לכל עבר, ומחליק במים בתוך הכדור הקטן. יולי המסכנה וחובבת האקסטרים לא יכלה להשתתף כי ההשתתפות מותרת מעל גיל 6 בלבד, וים האמיצה בחרה להיות בכדור משלה, למרות ניסיונותינו לשכנעה לעשות את זה עם אחד מאיתנו בזוג. החוויה הייתה מהממת – ההרגשה של להיזרק לכל עבר, ללא כל שליטה, כשאתה מוגן בכדור מרופד, הייתה נהדרת. המים השפריצו לכל עבר בתוך הכדור, והוסיפו לאווירה של איבוד כל אוריינטציה ושליטה. יצאנו כולנו מאושרים ורטובים מהחוויה הזורבית שלנו, למעט יולי המאוכזבת שגלידת פיצוי אחת הצליחה להחזיר את החיוך לפניה.
לאחר מכן, החלטנו שהיום זה יום האקסטרים שלנו, ואם כבר אז כבר – ושבנו לשחזר את חווית הלוג' שלנו מקוינסטאון – למי שלא זוכר - מזחלות הרים חביבות, במסלול קרטינג היורד במורד ההר. כרגיל, לתחילת המסלול עולים ברכבל אל ראש ההר, המשקיף אל נוף מקסים של האגם המקומי. הפעם, המסלול היה הרבה יותר ארוך, עבר בתוך יער יפיפה, והדרך חזור הייתה במעלית כיסאות כמו בסקי, דרך יער של עצים גבוהים – ממש הזכיר לי את מסלולי המעליות באתרי הסקי. כשעשיתי את המסלול עם ים, ארנבות חצו את דרכנו, והרגשנו ממש כאילו אנחנו במזחלת שלג בתוך יער מהמם, רק בלי השלג. לאחר שני סיבובים עם הבנות, בן ואני קינחנו במסלול סולו לכל אחד – בנתיב המהיר והמשופע. לאחר סיום הלוג', ארזנו את הבנות והופ – התחלנו בנסיעה כשהכיוון – אוקלנד.
קצת על המועד בו אמור להסתיים הטיול בניו זילנד, שזה בעוד ארבעה ימים (אנחנו לא יודעים מה אתכם אבל אנחנו די לא מאמינים שזה חלף כל כך מהר).
אין מה לומר, ניתן להרגיש שהתעייפנו, או לחילופין, שאנחנו מגיעים לסוג של מיצוי (מבלי להרגיש שום סוג של מיצוי בחיבור ובחוויה המשפחתית). ביומים האחרונים מצאנו את עצמנו מדלגים על אתרים מתוכננים מפאת ההרגשה שיש בזה משום סוג של חזרה. למשל – היום היינו אמורים לעבור דרך מערת נטיפים וגחליליות, ולאחר הרהור חוזר במסלול, החלטנו שאנחנו לא מרגישים צורך בעוד מערת גחליליות. או למשל שלשום, היינו אמורים לעבור באתר טרמי הנחשב ליפה בניו זילנד, אולם אינפלציית האתרים הטרמים שעברנו, הוציאה לנו, או בעיקר לי, כל חשק לעבור בו. כמו כן, החלטנו לוותר על הריצה צפונה למקום שנקרא ביי אוף איילנד, שיש בו חופים מהממים, וזאת לאור העובדה שממתינים לנו עוד כעשרה ימים של חופים בתאילנד, ולפיכך נוכל להקדיש את הימים הנותרים להיכרות עמוקה עם אוקלנד וסביבתה.

אי צפוני - מוולינגטון עד טאופו

בערב, הצלחנו להגיע עד קמפינג שנמצא כ- 25 ק"מ לפני פיקטון, לאחר נהיגה ארוכה ומפרכת שארכה כ- 4 שעות, והסתיימה בחשיכה. הדרך היתה מפותלת, די שוממת, חד נתיבית, ומפתיע מאוד שכך נראית הדרך לפיקטון, שמהווה את נקודת החיבור בין שני האיים ע"י מעבורות (הדרך לפיקטון מדרום נראית ראשית יותר, אבל עדיין – גם לאנשים שמגיעים ממערב מותר לנהוג בדרכים סבירות והגיוניות...). התמקמנו בקמפינג משפחתי ותקתקנו את הערב בצורה הראויה לציון.
למחרת בבוקר, הגענו למעבורת וגילינו שמדובר במפלצת בת 10(!) קומות. החננו את הקרוואן שלנו בחנית הרכבים, שנוהלה בסדר מופתי, ועלינו לגלות את האוניה. בקומה הראשונה, גרה ג'ימבוריה, שלא היתה מביישת אף ג'ימבורי בתשלום. בשאר הקומות היו חניות, טרקלינים עם ספות, חנויות, מסעדה ולמעלה על הגג – דק שמש. היו גם שני קולנועים. ממש לאב בואט. הזמן טס, כשבמרבית הזמן בילינו בג'ימבורי, מפסידים את הנוף היפיפה שנשקף מהסיפון – נוף, שמההצצות החטופות שזכינו להן נראה יפה לא פחות מהדאוטפול סאונד! לאחר שלוש שעות בקירוב, הגענו לוולינגטון שהיא עיר הבירה של ניו זילנד. בתור מי שכבר התרגל לחלק הכפרי והרגוע של ניו זילנד בחודש האחרון, כמעט וחטפנו הלם תרבות מעיר גדולה שיש בה אפילו, רחמנא ליצלן, רבי קומות.
הפעם "עשינו את העיר" הכי קרוב לדרך של אייל להכרת עיר (למי שלא מכיר אייל עובר בעשר אטרקציות עירוניות ביום), ואנו הצלחנו לעבור במהירות בין האטרקציות המרכזיות במגבלות הזמן שהיו לנו. הגענו (יש שיאמרו די בטעות) להר ויקטוריה, שבו יש את נקודת התצפית הכי גבוהה והכי יפה על העיר, והחלטנו שאם כבר אז כבר, והתפתלנו עם הקרוואן שלנו במעלה כביש צר, חד נתיבי בחלקו (בגלל עבודות בכביש) מעלה מעלה. במזל לא גילחנו בדרך שום דבר משמעותי. נקודת התצפית אכן הייתה מאוד יפה – העיר מוקפת בכמה מפרצים, עם נמל גדול ומרינות. לאחר מכן חזרנו לעיר, הצלחנו להגיע ליעד המבוקש, כלומר לרכבל המוביל לגנים הבטניים ולמצפה הכוכבי (שהיה סגור) ואפילו למצוא חניה ממש במרכז העיר. עלינו בכרמלית המאכזבת משהו מעלה, עד לגנים הבוטנים. כשראינו למעלה שיש שביל מסומן של מסלול רגלי במורד ההר עד למרכז העיר, דרך הגנים הבוטנים, מייד הבנו שלא נעשה שימוש בכרטיס ההלוך חזור שקנינו לכרמלית. התחלת ההליכה הייתה מאוד יפה. מה יכול להיות כיף יותר מללכת בירידה, דרך גן יפיפה? לצערינו הרב, החלק של הגן היפה הסתיים מהר מידי, ואח"כ מצאנו את עצמנו צועדים מטה, בכביש ובשבילים לא מי יודע מה מרשימים. אבל בכל זאת היה נחמד קצת לחלץ עצמות. ואם בעצמות עסקינן – חלקו האחרון של השביל הוא בתוך בית קברות עתיק, מסוף המאה ה- 19, ומה רבה הייתה הפתעתנו, כשים גילתה לפתע איזור שלם של מצבות כתובות בעברית! מסתבר שכבר ב- 1880 חיו יהודים בניו זילנד ושאז ככל הנראה לא הייתה נהוגה ההפרדה הבין דתית החזקה כל כך השוררת היום. לאחר שחזרנו למרכז העיר, תרנו אחרי מקום לאכול. הסתובבנו שעה ברחוב הראשי ויוק. שום דבר, הכל סגור, מלבד איזה בופה יוקרתי של בית מלון שלא ממש בא לנו עליו. מאחר והבנות כבר היו רעבות, לא נותר לנו להסתפק אלא בבורגר קינג, שראינו כבר בתחילת החיפושים שלנו אחר מזון, לפני כשעה... בשעות הערב המאוחרות, הגענו לאתר הקמפינג המרוחק כ- 20 דקות מהעיר, כדי לחזור אליה למחרת בבוקר, לסיור במוזיאון טה פאפא, המוזיאון אשר נחשב לטוב ביותר בניו זילנד.
למחרת בבוקר, הניווט בעיר המוכרת כבר היה הרבה יותר קל, והגענו למוזיאון מוקדם בבוקר, אחרי שאפילו הספקנו לכבס ולייבש את מושב הבטיחות של יולי שזכה בתנומת הצהרים של היום הקודם, למקלחת חמימה. הביקור במוזיאון היה מאוד מהנה ואפילו מאוד מתסכל במובן של כל כך הרבה לראות בכל כך מעט זמן! היו שם הסברים מעניינים על מבנה כדור הארץ, על רעידות אדמה, היו שם חלקים על התרבות והאומנות המאורית, הייתה תערוכה הכי גדולה שהייתה אי פעם בניו זילנד של מונה והאימפרסיוניסטים, והיו שם חלקים ממש מדליקים לילדים. ים התלבשה על איזה משחק מחשב חמוד עם סוג של טריוויה, והמידע שהכי הרשים אותי היה שבעוד שילדים מצחקקים בממוצע 150 פעמים ביום, בעוד שמבוגרים צוחקים בממוצע רק 6 פעמים ביום. כמה עצוב מה שקורה לנו עם השנים... אין ספק שבטיול הזה אנחנו מעלים את הממוצע היומי באופן דרמטי. בשעה שתיים בצהרים, היה צריך דחפור כדי לגרור את ים אל הרכב, ולא היה מקום לרחמים כי היה עלינו לעבור עוד כ- 350 ק"מ באותו היום. בעודנו מתארגנים לנסיעה ברכב, לאחר עיון במפה החלטנו על שינוי מסלול הנסיעה המקורית שתוכננה למסלול שנראה לנו הרבה יותר קצר והגיוני, בתקווה שאיכות הכביש לא היתה הסיבה בגינה תוכנן המסלול המקורי כפי שתוכנן. היום המשיך בנסיעה ארוכה מאוד, על כביש מצוין, שנמשכה עד השעה 19:30, שאז הגענו לאתר קמפינג בסמוך לשמורת טונגרירו בה אנו מתכוונים לטייל. חמש וחצי שעות נסיעה, עם בערך שעה של הפסקות במצטבר. לא קל. הבנות התנהגו למופת, אלא שיולי פרצה מידי פעם בפרצי בכי סוערים שהיא מתגעגעת למייפל. אין ספק שלא קל לה בנסיעות הארוכות ושהיא קצת מתגעגעת לשגרה שלה. שכחתי לציין כאן, שבמהלך הטיול חל שינוי של ממש ביולי שלנו בענייני אוכל – האפרוח הקטן הפך לפרסר של ממש ששואל אותנו בעיניים נוצצות : "אפשר משהו לאכול?" מידי שעתיים. הגם שהכוונה בד"כ לממתקים, הרי שהיא מקבלת בתודה גם פירות, נקניקים ועוגיות למינהן. גם בערב, היא טורפת את ארוחות הערב, כולל הסטיקים, ממש יפה. דווקא ים די שובתת רעב עד ארוחת הערב, שאז היא מנסה לפצות על כל היום. במהלך היום, אפילו עוגיות, צ'יפסים ונישנושים לא עושים לה את זה.אבל אל דאגה – שתיהן נותרו בדיוק באותו נפח עימו יצאו מהארץ, כלומר מגרדות את אחוזון שלוש מלמטה.

בצהרי היום הגענו לשמורת טנגרירו. מזג האויר לא נראה מבטיח, וכבר מרחוק הבחנו בעננים שמכסים לגמרי את מה שאמור להיות הר הגעש הגדול בשמורה...יצויין כי בשמורה זו נערכו צילומי הסרט של "שר הטבעות", ואחד משלושת הרי הגעש הפעילים שבמקום, כיכב כ"הר דום" בסרט. הביקור באינפורמיישן אושש את האבחנה בעניין מזג האויר ליומים הקרובים והבנו שטיול רגלי לא ממש נצליח לעשות פה. החלטנו לעשות טיול רכוב, ועוד מסלולון רגלי קצר. טפסנו במעלה ההר, עד לסוף הכביש, ותכננו לעלות משם עם רכבל סקי לאתר הסקי בראש ההר, לשתות קפה, ולהביט על השמורה מלמעלה. איך שהגענו למעלה, החל גשם זלעפות, ובן התנדב להיות זה שיוצא החוצה כדי לראות את הסביבה ולהגיד שאין שם שום דבר לעשות. אחרי שהות בחוץ של דקות בודדות, הוא חזר רטוב עד לשד עצמותיו, עם הבשורה שהכל סגור ומת מסביב. כנראה שהמקומיים התעדכנו בתחזית הקודרת מבעוד מועד ובכלל לא באו להפעיל את הרכבל. האירוע די שבר אותנו, והבנו שאת השמורה כבר לא נראה היום. המשכנו עד לעיר טאופו, עם הצהרת כוונות שהיום מתפנקים, אחרי כל הנסיעות המפרכות של הימים האחרונים. באינפורמיישן גילינו ברושור של אחוזת ספא, עם בריכות טרמיות ואתר קמפינג, ומייד החלטנו שלשם נוסעים. העיר הייתה מפוצצת ומהשלטים התברר לנו שמחר אמור להתקיים בה אירוע של ה- iron man שמי שלא מכיר הוא תחרות ספורט מטורפת לגמרי שמכניסה את הטריאתלון לכיס הקטן – מדובר ב- 3.8 ק"מ שחיה, 180 ק"מ אופניים ולקינוח מרתון שלם - 42 ק"מ (תוצר של התערבות בין שלושה ספורטאים מהוואי – אצן, שחיין ורוכב אופניים שהתחרו מיהו הספורטאי החזק ביותר ומבחינתם מדובר במרחקים עם דרגת קושי מקבילה בכל תחום). הגענו לאחוזת הספא שלנו, ומייד ירדנו להתפנק בבריכות הטרמיות. היו שם שלוש בריכות ענקיות בטמפרטורות שונות – מרותח ועד לחמים, שני ג'קוזים, מתחם משחקים לילדים ומגלשת מים ענקית בצורת דרקון. נכנסנו למתחם ופשוט לא רצינו לעזוב. הבריכות היו לוהטות ומפנקות ומזג האויר החמים רק הגביר את ההנאה מהן. היה שם מן במה ששוכבים עליה, והבועות הרותחות שמפעפעות מתחת לגוף מציפות את הגוף לגמרי ומקפיצות אותו לכל הכיוונים. ים התגלשה ללא הרף במגלשת המים המהירה, ויולי התגלשה ביחד איתנו – ככל שהצלחנו להחזיק מעמד הרחק מהבריכות הרותחות שלנו... היום הסתיים לו בפעילות הנמרצת הזו.
למחרת, התחלנו את היום בעצירה לצפייה ועידוד בתחרות איש הברזל, כאשר אנו הגענו לאחר תום שלב השחייה, ובעת שלב הרכיבה על האופנים. בתחרות השתתפו 1500 אנשים, מחציתם מניו זילנד והיתר משאר העולם, ולהפתעתנו הרבה, חרף השם המחייב, השתתפו באירוע גם המון נשים.לאחר שהרגשנו שמיצינו את שלב העידודים, המשכנו בדרכנו לנקודת ההתחלה של מסלול הליכה שאמור היה להוביל אותנו למפלי הוקה, שהם המפלים הגדולים ביותר של זיו זילנד ונקראים ניאגרה פולס של ניו זילנד. התכווננו על הליכה פשוטה של שלוש רבעי שעה, ובקושי לקחנו איתנו מים לדרך. תכנונים לחוד ופולקון לחוד, והדרך לקחה לנו בסופו של דבר שעה ורבע הלוך. הדרך מאוד יפה, על גדות הנהר, המפלים מאוד יפים ומרשימים – הם אינם מפלים הנובעים מהפרש גבהים קיצוני – בסה"כ 10 מ' שמתמשכים על פני כמה עשרות מטרים, אולם בחלק זה הנהר נעשה מאוד צר, ולכן יש זרימה מאוד מאוד חזקה ומרשימה. טפחנו לעצמנו על השכם, כשראינו מטיילים רבים שהגיעו במכונית למגרש החניה של המפלים בעוד אנחנו, אנשי הטרקים, הרווחנו בכבוד את הזכות לראותם. לאחר שתפסנו מחסה מאת הגשם, שליווה אותנו לפרקים, אך התחזק לפתע עת הגענו למפלים, התחלנו את הדרך חזור. בכיוון חזרה, בן כבר העמיס את פולק לאיזה עשר דקות על הכתפיים, והרביץ קצב מכובד, והדרך התקצרה פלאים לכדי 40 דקות קצרצרות. הסוכריה אותה שמרנו לסוף המסלול, היתה נקודה בה פגשנו בתחילת ההליכה - נקודה בה מתחבר לתוך הנהר הקר, מעיין של מים רותחים, אבל באמת רותחים, שמחממים איזור בקוטר של כ- 20 מטר בתוך הנהר. ההרגשה בפנים מוזרה – יש חיבורים של זרמים קרים ורותחים בעת ובעונה אחת, כך שבאיזורים התחתונים קר, ובעליונים רותח. קשה להתקרב יותר מידי למפלים הרותחים שזורמים לנחל, וכבר במרחק של כ- 10 מטר מהם, מרגישים כמו במיחם. כולנו נהננו מהבישול העמוק, מלבד יולי, שלא ממש הסתדרה עם טמפרטורת המים, אך מצאה ענין רב בלשבת על קו המים על החוף, ולשחק לה. המתוקה הזו, אפשרה לנו להיכנס לסיר הבישול, כשהיא מוותרת על הליווי הצמוד שהיא רגילה לו, ודי העסיקה את עצמה. לאחר ששרצנו כשעה וחצי במים, שמנו פעמינו לעיר, לראות את סיום האירוע של איש הברזל. אנחנו הגענו בסביבות השעה 17:30, כ- 11 שעות לאחר תחילת התחרות, ומתחרים רבים המשיכו לנהור לקו הסיום. תארו לעצמכם – 11 שעות רצופות של פעילות גופנית מפרכת, ללא כל הפסקה. היו שם גם אנשים בני למעלה מ- 60, היו כמובן צעירים, צעירות, הורים שילדיהם התלוו אליהם לריצת 50 המטרים האחרונים, זה היה מאוד מרגש. חלק מהספורטאים נראו שפוכים לגמרי, חלקם נראו כאילו הם בקילומטר הראשון. אנשים בכו מהתרגשות כשהם סיימו את המסלול. הסתכלנו על סיום המרוץ בערך כשעה, מתקשים להיפרד, כאשר המתחרים לא הפסיקו להגיע, גם אחרי 12 שעות של תחרות. ממש ראוי להערצה. הבנות חתמו את היום בהשתוללות רבתי במתקני הילדים המרשימים בקמפינג של הטופ 10 אליו החלטנו לעבור, ואנחנו – למשימות הרגילות – ארוחת ערב, מקלחות, כביסה והשכבות.
למחרת התחלנו את היום באזור של פעילות טרמית שנקרא מכתשי הירח. יש שם מכתשים צבעונים ופולטי אדים חמים, ובריכות של בוץ רותח ומפעפע . בדרך פגשנו את אחד ממשתתפי תחרות איש הפלדה, תושב אוקלנד, שהחל לשוחח עימנו אחרי שהסתקרן איזו שפה אנו משוחחים. אחרי כעשר דקות של שיחה, התעניין מתי נגיע לאוקלנד והתנצל עמוקות על כך כי לא יהיה באוקלנד בעוד שבוע כי אז היה יכול לארח אותנו ולקחת אותנו לדוג... האתר כולל כשעה של הליכה, שלנו ארכה כמובן שעה וחצי. לאחר שסיימנו את המסלול, בן החליט שהוא חייב לראות את שמורת טנגרירו ואת "הר דום", וחרף תחזיות לא הכי אופטימיות, אם כי גם לא פסימיות לחלוטין, דלגנו כשעה וחצי לאחור – דרומה, בחזרה לשמורה. הגענו אל סוף הדרך הסלולה - אתר הסקי. הפעם לפחות לא ירד גשם זלעפות, וירדנו לשביל הסיור שנקרא "לורד אוף דה רינגס". המרחב העצום, קילומטרים על גבי קילומטרים, של אבני בזלת עצומות בהחלט הרשים מאוד, אולם כל נוף, בכל נתיב שהוא, נחסם ע"י מסך עננים כבד ובלתי עביר. שוב לא ראינו את מאונט דום, או בשמו האמיתי – הר נגאורוהואה. וגם לא את שני הרי הגעש האחרים – הר טונגארירו והר רואפהו. מאוכזבים למדי, בזבזנו שעה וחצי נוספת בחזרה על עקבותינו בחזרה לעיר, וניחמנו את עצמנו בארוחה טעימה במסעדה על גדות אגם טאופו בעיר. סיימנו את היום בבריכות החמות העירוניות, בהן היו שתי מגלשות מים מהירות חשוכות לכל אורכן. ליולי הספיק סיבוב אחר, ומיד היא העדיפה לעבור למגלשת הפעוטות ולסובב את ראשו של פעוט צהבהב מקומי, שלא ידע עם מי יש לו עסק. מרוב אושר היא לא הפסיקה לפזם לה לולי לולי לי, כל השהות שם. ים לעומתה, התגברה על החשש הראשוני מהמגלשות החשוכות והמעט מפחידות, ולא הפסיקה להתגלש כל השהות שם.
ניצלנו את ההזדמנות שהיינו אכולים ומקולחים – כלומר ללא צורך אמיתי בפסיליטיס של קמפינג מסודר, בחניה בקמפינג אמיתי בטבע- על גדות נהר הוואיקטו (אתר קמפינג עליו זממנו כבר בעת שראינו אותו בזמן ההליכה במסלול למפלי ההוקה – ממש על גדות הנהר). הגענו בחושך מוחלט, ודי התפלאנו שהאתר כ"כ ריק. הפעם כבר נתנו קצת יותר אמון בקרוואן, והשארנו אורות ללילה לפולקון, מה שהוכח כאפשרי בהחלט ולא על חשבון המצבר. בבוקר קמנו וראינו שקצת פספסנו את הקמפינג הנכון, והיינו צריכים לשפר עמדה בשתי דקות נסיעה נוספות, על מנת להיות ממש במקום הנכון... כמובן שלא נתנו לזה להפריע לנו, דילגנו לאתר הנכון כדי לשתות שם את קפה הבוקר, ללבוש את מסיכת פפי לכבוד פורים ולטוס לראות את פתיחת סכר ארטיאטיה, שנפתח בשעה 10 בבוקר. לאחר שראינו את הסכר, התחלנו בנסיעה לכיוון רוטרואה – שנחשבת לעיר מעושנת (בגלל פעילות טרמית) ולעיר בה יש ריכוז גדול מאוד של מאורים וכל מיני אתרים תיירותיים הקשורים בתרבות המאורית.

סוף האי הדרומי - אייבל טזמן

התחלנו את הבוקר עם סיור במושבת אריות הים שע"י הקמפינג בווסט פורט – טרונגה ביי. כנראה שלפני שבועות בודדים היתה המלטה כי במושבה היו הרבה גורים קטנים של אריות ים, שוחים בבריכת סלעים קטנה ומוגנת, ומדדים על הסלעים. במושבה פגשנו את משפחת לוי – משפחה עימה אנו נפגשים בכל ערב מאז שהיינו ב"טה אנו" ביחד, מבלי לתכנן דבר כמובן. החלטנו שאינף איז אינף, וכנראה שנגזר עלינו גם לטייל ביחד, והמשכנו צפונה לכיוון עיר בשם מותקה, שממנה יוצאים לטרק באייבל טזמן. הנסיעה הייתה ארוכה וגשומה, והגענו לעיר רק בסביבות שבע בערב, לאחר שעת סגירת האינפורמיישן המקומי, ואפילו חששנו שלא ישאר לנו די זמן להתארגן לטרק של מחר ולקבל מידע כדי לקבל החלטות. לשמחתנו הרבה, בקמפינג המקסים של הטופ 10 בעיר, ניתן היה להזמין כרטיסים לסירות השאטל שמובילות לנקודות מרכזיות בטרק. ממה שהצלחנו ללמוד, הקטע היפה ביותר בטרק הוא בין ברק ביי לטורנט ביי, ומדובר במסלול של 7.5 ק"מ – על הנייר, ממש תפור על מידותינו.קנינו כרטיס הלוך לברק ביי בבוקר, וכרטיס חזור מטורנט ביי אחר הצהרים. ממש יופי של סידור לכל מי שרוצה לעשות את הטרק אך לא לסחוב את כל הבית על הגב וללון בבקתות שם – ומסתבר שיש רבים כאלו. הטרק עצמו הוא בעיקר טיול על צלע הר, מיוער, על יד חופים המזכירים את חופי תאינלד – זהובים, נקיים ובתוליים. יש הרבה מטיילים שעושים את הטרק או את חלקו, בקיאקים, אך זה כמובן לא לילדים. מזג האויר היה מקסים ושמשי לחלוטין, ההליכה היתה ברובה בצל היער והיה מאוד יפה, אם כי ביחס לכך שאנו הולכים בחלק הכי יפה של הטרק שנחשב הכי יפה בניו זילנד, חשנו מידה מסויימת של אכזבה – כבר היינו במקומות יותר יפים בניו זילנד, בעיקר ביערות הגשם בקטלינז. ההליכה היתה נחמדה ולא קשה, ויולי עמדה בה בגבורה רבה ! לא ביקשה על הידיים אפילו פעם אחת, ולאורך כל הדרך כל המטיילים הביעו השתאות מכישורי ההליכה של האפרוח הקטן. ים התרוצצה הרבה לפנינו עם יובל – חברתה לערבים מזה שבוע, שהפעם, כאמור, הצטרפה אלינו גם לטרק. סיימנו את הטרק במפרץ יפיפה, ונותרה לנו אפילו עוד שעה וחצי של זולה עד שהשאטל יגיע. הבנות שכשכו רגליים במים, שחקו בחול, ואנחנו נהנינו מקצת שלווה.
כשחזרנו אל תחנת היציאה שלנו על החוף, ראינו שיש חניון קמפינג ממש על קו החוף, והחלטנו בהחלטה ספונטאנית וחפוזה להשאר שם. הבאנו בירות מהקרוואן לחוף, וגנבנו עוד שעה של כיף מול ים טזמן המקסים. הערב עבר עלינו בצורה הזויה מעט – מרוב שהגענו מוקדם לקמפינג (שמלבד המיקום ההיסטרי, היה פלופ די רציני עם מקקים במטבח), מרחנו את הזמן בצורה יוצאת דופן (בעיקר חיפשנו באינטרנט מלון בבנקוק), ובסופו של דבר מצאנו את עצמנו אוכלים ארוחת ערב מאולתרת ועלובה רק בשעה 22:30....יולי הפגינה כישורי חיוניות בלתי נדלים, למרות שלא ישנה צהרים, והבנות קירקרו והרעישו בכל המחנה עוד בשעה 23:00.
למחרת התחלנו את הבוקר די בעצלתיים, ולקראת הצהרים החלטנו להמשיך עם משפחת לוי למעיינות פופה שנמצאו בדיוק הפוך מכיוון הנסיעה המתוכנן שלנו... מדובר במעיינות הכי גדולים בניו זילנד, ונכתב כי המים שם הכי צלולים בעולם, חוץ מאנטרקטיקה. חשבנו ששישים קילומטר לכיוון ההפוך, לא יהרגו אותנו. שישים קילומטר זה באמת לא נורא, אבל כשמרבית הדרך היא בפיתולים חדים בירידות ועליות על צלע ההר, זה כבר הרבה יותר... אבל המעיינות היו באמת יפים – היה כתוב שם שהמעין מוציא 14,000 ליטר לשניה, אבל זה נשמע לנו לא כ"כ הגיוני, ומכל מקום, האגם שנוצר שם הוא החלט מכובד. המים באגם הם באמת צלולים בצורה יוצאת דופן – ניתן לראות את קרקעית האגם שהוא די עמוק, את כל הצמחיה, ולברווזים יש שם עבודה מאוד קלה של תפיסת מזון. הניו זילנדים היסטרים לגמרי שלא יזהמו להם את הנהר הזה, ויש אין סוף אזהרות שאסור לגעת במים בשום דרך שהיא. מסתבר שיש בקטריה בשם דידיימו, ש"יובאה" ע"י תיירים מצפון אירופה בשנת 2004, ומטנפת להם את הנהרות והם במאבק קשה למנוע את התפשטותה לנהרות נוספים. יש להם המון הנחיות לניקוי כלי שייט שנכנסים לנהרות ולאגמים.רק עכשיו הבנו את מהות הסטיקרים שראינו על מכוניות "say no to Didymo'. כיף להם שאילו הנושאים שגורמים להם להדביק סטיקרים על מכוניות... הבנות הדביקו סטיקרים על החולצות, וגרמו הרבה נחת לפקח שהשגיח על המים בשמורה. לאחר הטיול המוצלח, נפרדנו ממשפחת לוי שנשארה לילה נוסף באיזור, והתחלנו את הדרך לכיוון פיקטאון, משם אנו אמורים לתפוס מחר בצהרים מעבורת לאי הצפוני.
לסיכום האי הדרומי, שהינו האי הגדול יותר והמאכלס 900,000 איש בלבד (כרבע מאוכלוסיית ניו זילנד), ראינו טבע מהמם שעלה על כל ציפיותינו על אף שמדי פעם מזג האוויר קצת פגע (זה כנראה בא ביחד – לא ניתן להינות מכל כך הרבה ירוק, אגמים, מפלים ושלג בלי "להינות מגשם" גם בקיץ), חלפנו על פני מרחבים אין סופיים שאינם מאוכלסים כלל, עם טבע בתולי לגמרי, פגשנו מספר בעלי חיים ייחודיים ומספר תופעות ייחודיות כמו הקרחונים והפיורדים. כפי שניתן ללמוד מהקריאה מאוד, מאוד נהנינו ואנו עושים פעמינו לאי הצפוני המאוכלס יותר והגשום פחות (כך אנו מקווים) בציפייה להרפתקאות נוספות, ולא פחות מרגשות...

ארץ הקרחונים (הגליישרס)

בבוקר ניסינו להשכים ככל הניתן ולצאת מוקדם לדרך לעבר הקרחונים (קרחונים כאלו, נצר לתקופת הקרח, ניתן למצוא רק פה ובארגנטינה). בניגוד גמור לתחזית שדיברה על יום גשום ומגעיל, היום היה שמשי ויפה להפליא – ונראה כמו יום מושלם לפגוש קרחונים. נצחנו את הסטטיסטיקה המאיימת של 11 מ' גשם בשנה באיזור הזה. בדרך לקרחון פוקס – הקרחון הראשון, עצרנו לארוחת בוקר חביבה בחווה לגידול דגי סלמון כשבסופה האכלנו את הדגים (מעט אבסורד קודם לאכול אותם ואחר כך להאכיל אותם...). לאחר מכן הגענו לחניה של קרחון פוקס, שם צפתה לנו הליכה של כשעה עד לנקודת התצפית הקרובה ביותר המותרת על הקרחון. הקרחונים באיזור הזה הם דינאמים מאוד ויכולים להתקדם או לסגת, בהתאם למזג האויר, אפילו במטר-שנים ליום. האבנים בדרך לקרחון היו יפיפיות – אבנים מפוספסות, שניתן לראות בהן את כל השכבות ומכוסות בכיסוי בצבע כסף מהמם ונראות כאילו נפלו לתוך קלחת של צורף... כמובן שחזרנו עם משקל עודף מזה שיצאנו עימו, ונקווה שלא יעצרו אותנו בשדה התעופה – גם מטעמי אובר וויט וגם מטעמי שוד אוצרות טבע... לאחר הביקור בקרחון פוקס, המשכנו לכיוון קרחון פרנץ' ג'וזף הגדול יותר – כ- 12-13 קמ"ר. בכניסה לקרחון היו שני שבילים לבחירתנו – שביל של כחצי שעה הליכה שהיה כתוב עליו שהוא מוביל לנק' תצפית מהממת על הקרחון, ושביל של שעה וחצי הליכה לקרחון. כמובן שבחרנו בשביל הקצר... לא יאומן אבל גם לנו, ההליכה הרגישה קצרה מידי, התצפית לא היתה מהממת כמובטח והיתה רחוקה מידי, והחלטנו לעשות מייד לאחריו גם את השביל הארוך (אל תגידו שאנחנו לא משתפרים), מה גם שבאופן מפתיע עמדנו בזמני ההליכה הנקובים בשלט. לא יאומן, אבל גם פשטנו את הסווטשירטים והלכנו עם טי שירט. הדרך היתה יפה – חציה ביער יפה, וחלקה האחרון על סלעים ואבנים, לאורך הנחל שבקצהו הקרחון הולך ומתקרב אלינו. ים ואנו דילגנו ראשונות בקצב צבאי, ויולי, למרבה ההפתעה לא נשארה הרבה מאחור, לא יבבה והפגינה כישורי הליכה ומצב רוח מלווה ראויים להערכה. כשהגענו אל החבל הצהוב שאומר – עד כאן, מרחק עשרות מטרים מהקרחון, בבחינת ראה אך אל תיגע, קבלתי השראה לספר לים את סיפור משה ו"מנגד תראה את הארץ". ממש כך הרגשנו. צפינו בקנאה בחבורת צעירים החוזרת מטיול על הקרחון, מצויידים בנעלים מתאימות. לא ניתן לעשות הליכה על הקרחונים עם ילדים, אלא רק בקבוצות מאורגנות של מבוגרים. הדרך חזרה עברה חלק, והצלחנו לסיים את כל המסלול ברבע שעה פחות מהזמן המצויין – יולי מצטיינת הטיול (ונקווה שאכן מדובר בהתקדמות בסרגל המאמצים ולא ביציאה חד פעמית). בדרך לחניון הלילה, נוכח תחושת ההחמצה של הקרחון שלא ננגע, הזמנו טיסת הליקופטר לקרחונים ליום המחרת, בתקווה שמזג האויר יאפשר זאת.
למחרת בבוקר, התארגנו במהירות שיא כדי להגיע ליעד של התייצבות ברחבת ההליקופטרים בשעה הסנסציונית של 10 בבוקר. מרוב לחץ הצלחנו להגיע אפילו בתשע וחצי, וניצלנו את הזמן לשיחות טלפון עם המשפחות. הטיסה הייתה מהממת – פעם ראשונה שלי בהליקופטר, שניה של בן, ונהננו מאוד. הנוף היה מקסים והטיסה הייתה חלקה כחמאה. בקרחון פוקס נחתנו וירדנו, הרגשנו את הקרח ואת השלג שעליו, ועל קרחון פרנץ' ג'וזף - היותר מחורץ וכחלחל (בגלל העדר חמצן בקרח) צפינו מלמעלה – היה מאוד מרשים. ביומיים הקרובים מצפה לנו נסיעה ארוכה צפונה, לקראת האטרקציה האחרונה של האי הדרומי – טרק אייבל טזמן. טרם החלטנו אם נעשה אותו יומיים, או רק יום אחד, כי ליומיים יש צורך בהערכות של ממש – סחיבת עשרות קילוגרמים עם התרמיל על הגב (אוכל, מים וכלים לארבעתנו, לא כולל סחיבה אופציונאלית של יולי) ואנחנו לא בטוחים שנוכל לעמוד בזה. Abel או UnAbel? נראה בהמשך.
המשך היום הוקדש בעיקר לנסיעה יחסית ארוכה, וכדי לשבור אותה מעט, מאיה איתרה אטרקציה קטנה, עיר משוחזרת מתקופת בהלת הזהב, שנקראת שנטי טאון. מאחר ואף אחד מהמטיילים שהכרנו רשם/סיפר על כך משהו, נכנסנו ללא ציפיות וכן ללא מאיה (שנשארה לנוח באוטו עקב תחושת מחלה קלה – ככל הנראה עקב צריכת אלכוהול חריגה – ובכל מקרה חלפה במהירות). ההתחלה באמת נראתה כאטרקציה בינונית לילדים, שכן על אף השחזור הנאה של המבנים מבפנים ומחוץ כפי שנראו לפני 150 שנה, לא ניתן לצפות מהן להעריך שחזור של פאבים ובנקים (שגם צורתם היום יחסית זרה להן). יחד עם זאת הצלחנו להשתעשע בתמונות מומחזות (כמו שדני חסון הכי אוהב), כולל פריט לאספנים של יולי מתאמצת בשירותים של פעם (יולי כבר רצה פה זמן רב עם המנון שהמצאתי לה – "יש כאן שירותים – אני רוצה לנסות" שמשמעותו שבכוונתה לנסות כל שירותים ציבוריים הנמצאים ברדיוס של 100 מטר ממנה). בהמשך עלינו לאטרקציה המרכזית והיא רכבת קיטור אמיתית, בחזות עתיקה, שמוציאה המון אדים ונוסעת במהירות של פעם, כאשר הבנות מאושרות מהנסיעה המרנינה. לאחר שביקרנו בקטר המרשים יצאנו למצוא זהב. זו הייתה חוויה מעניינת שהסתיימה בסינון זהב מתוך כמות של אבנים וחול ע"י קערת נחושת. לאחר מאמצים רבים עלה בידי למצוא גם ליולי וגם לים די זהב כדי לחזור בגאווה ובשמחה עצומה לקרוון תוך שירת "הידד אימי, הידד אבי, הנה זהב אני מביא" – גרסת עוץ לי גוץ לי. מאיה מספרת שיולי הגיעה ממש עם עיניים נוצצות משמחה.
בהמשך הדרך עברנו דרך חוף הפנקייקים, בו ראינו שוב את נפלאות הרוח, המים והאוויר כאשר הם עובדים יחד על סלעים הסמוכים לים. בחוף זה רואים סלעים עצומים בגודלם שעוצבו כמו ערימות פנקייקים - הערומים אחד על השני. הבנות נתקפו רעב לדבר האמיתי (על אף שהסלעים אינם דומים לכך עד כדי כך) ולנו נותר רק לומר שננסה למצוא כאלו בהמשך הטיול...החוף אגב אכן יפיפה ומדובר בתופעה מרשימה אף כי לא דומה לפנקייקים.
חשבתי על הבנות שביומים האחרונים היו ב- סירת מרוץ, הליקופטר ורכבת קיטור אמיתית. קצת הרבה בשביל יומיים, לא? הן בכלל לא מצליחות לעכל את כל חוויות האקסטרים שהן עוברות, שאחרים יכולים רק לחלום עליהן בחיים שלמים.

בלילה עברנו חוויה מעט מצמררת. אני (מאיה) שקעתי בקריאה עד 2 לפנות בוקר. בחוץ התחוללה סערה שהלכה וגברה, כאשר בסביבות השעה 2 וחצי, הקרוואן שלנו התחיל לרעוד ולהתנדנד כמו אוניה בלב ים סוער – ואני לא מגזימה. ממש חששתי כי הרוח עלולה להפוך את הקרואן – לא ראיתי דבר כזה. עלו בי גם מחשבות שמא מתחולל מתחת לאפינו הוריקן קטן, ולנו שכחו לספר. בסביבות השעה 3, בן התעורר מהטלטלות הקשות. הסתכלנו אחד על השני ולא ידענו מה עושים. במבט החוצה, לא ראינו שום נפש חיה המתרגשת מהרוחות העזות, אבל אנחנו לא הפסקנו להיטלטל. הפיתרון נמצא בדמות שינוי קל של זווית החניה שלנו, כך שהרוח תכה ברוחב הקרוואן (כ- 2 מ'), ולא באורכו (7 מ'). לא יאומן כמה התזוזה הקלה הזו שיפרה את מצבנו – כל הטלטלות נפסקו באחת, והצלחנו לשוב לישון. נזכרתי בעצים שראינו לאורך הדרך שכל צמרותיהם נוטות בזוית חדה לצד אחד, גם בעת דממת רוח, כאילו שפוסלו ע"י משבי הרוח העזים, והרגשתי שחווינו זה מקרוב (תוך היסטריה קלה), את שהעצים הללו חווים באדישות ובעמידות רבה בכל לילה ולילה...

לי (בן) הסיטאוציה נראתה כלקוחה מרגע של נחת עם גיא זוהר המצולם במלמת חובבים המסתיימת בהתרוממות הקרוון באוויר ונחיתתו בים הסמוך עם הסיומת שרוב האנשים בקרוון יצאו עם פגיעות קלות - היה מפחיד...