התחלנו את הבוקר עם סיור במושבת אריות הים שע"י הקמפינג בווסט פורט – טרונגה ביי. כנראה שלפני שבועות בודדים היתה המלטה כי במושבה היו הרבה גורים קטנים של אריות ים, שוחים בבריכת סלעים קטנה ומוגנת, ומדדים על הסלעים. במושבה פגשנו את משפחת לוי – משפחה עימה אנו נפגשים בכל ערב מאז שהיינו ב"טה אנו" ביחד, מבלי לתכנן דבר כמובן. החלטנו שאינף איז אינף, וכנראה שנגזר עלינו גם לטייל ביחד, והמשכנו צפונה לכיוון עיר בשם מותקה, שממנה יוצאים לטרק באייבל טזמן. הנסיעה הייתה ארוכה וגשומה, והגענו לעיר רק בסביבות שבע בערב, לאחר שעת סגירת האינפורמיישן המקומי, ואפילו חששנו שלא ישאר לנו די זמן להתארגן לטרק של מחר ולקבל מידע כדי לקבל החלטות. לשמחתנו הרבה, בקמפינג המקסים של הטופ 10 בעיר, ניתן היה להזמין כרטיסים לסירות השאטל שמובילות לנקודות מרכזיות בטרק. ממה שהצלחנו ללמוד, הקטע היפה ביותר בטרק הוא בין ברק ביי לטורנט ביי, ומדובר במסלול של 7.5 ק"מ – על הנייר, ממש תפור על מידותינו.קנינו כרטיס הלוך לברק ביי בבוקר, וכרטיס חזור מטורנט ביי אחר הצהרים. ממש יופי של סידור לכל מי שרוצה לעשות את הטרק אך לא לסחוב את כל הבית על הגב וללון בבקתות שם – ומסתבר שיש רבים כאלו. הטרק עצמו הוא בעיקר טיול על צלע הר, מיוער, על יד חופים המזכירים את חופי תאינלד – זהובים, נקיים ובתוליים. יש הרבה מטיילים שעושים את הטרק או את חלקו, בקיאקים, אך זה כמובן לא לילדים. מזג האויר היה מקסים ושמשי לחלוטין, ההליכה היתה ברובה בצל היער והיה מאוד יפה, אם כי ביחס לכך שאנו הולכים בחלק הכי יפה של הטרק שנחשב הכי יפה בניו זילנד, חשנו מידה מסויימת של אכזבה – כבר היינו במקומות יותר יפים בניו זילנד, בעיקר ביערות הגשם בקטלינז. ההליכה היתה נחמדה ולא קשה, ויולי עמדה בה בגבורה רבה ! לא ביקשה על הידיים אפילו פעם אחת, ולאורך כל הדרך כל המטיילים הביעו השתאות מכישורי ההליכה של האפרוח הקטן. ים התרוצצה הרבה לפנינו עם יובל – חברתה לערבים מזה שבוע, שהפעם, כאמור, הצטרפה אלינו גם לטרק. סיימנו את הטרק במפרץ יפיפה, ונותרה לנו אפילו עוד שעה וחצי של זולה עד שהשאטל יגיע. הבנות שכשכו רגליים במים, שחקו בחול, ואנחנו נהנינו מקצת שלווה.
כשחזרנו אל תחנת היציאה שלנו על החוף, ראינו שיש חניון קמפינג ממש על קו החוף, והחלטנו בהחלטה ספונטאנית וחפוזה להשאר שם. הבאנו בירות מהקרוואן לחוף, וגנבנו עוד שעה של כיף מול ים טזמן המקסים. הערב עבר עלינו בצורה הזויה מעט – מרוב שהגענו מוקדם לקמפינג (שמלבד המיקום ההיסטרי, היה פלופ די רציני עם מקקים במטבח), מרחנו את הזמן בצורה יוצאת דופן (בעיקר חיפשנו באינטרנט מלון בבנקוק), ובסופו של דבר מצאנו את עצמנו אוכלים ארוחת ערב מאולתרת ועלובה רק בשעה 22:30....יולי הפגינה כישורי חיוניות בלתי נדלים, למרות שלא ישנה צהרים, והבנות קירקרו והרעישו בכל המחנה עוד בשעה 23:00.
למחרת התחלנו את הבוקר די בעצלתיים, ולקראת הצהרים החלטנו להמשיך עם משפחת לוי למעיינות פופה שנמצאו בדיוק הפוך מכיוון הנסיעה המתוכנן שלנו... מדובר במעיינות הכי גדולים בניו זילנד, ונכתב כי המים שם הכי צלולים בעולם, חוץ מאנטרקטיקה. חשבנו ששישים קילומטר לכיוון ההפוך, לא יהרגו אותנו. שישים קילומטר זה באמת לא נורא, אבל כשמרבית הדרך היא בפיתולים חדים בירידות ועליות על צלע ההר, זה כבר הרבה יותר... אבל המעיינות היו באמת יפים – היה כתוב שם שהמעין מוציא 14,000 ליטר לשניה, אבל זה נשמע לנו לא כ"כ הגיוני, ומכל מקום, האגם שנוצר שם הוא החלט מכובד. המים באגם הם באמת צלולים בצורה יוצאת דופן – ניתן לראות את קרקעית האגם שהוא די עמוק, את כל הצמחיה, ולברווזים יש שם עבודה מאוד קלה של תפיסת מזון. הניו זילנדים היסטרים לגמרי שלא יזהמו להם את הנהר הזה, ויש אין סוף אזהרות שאסור לגעת במים בשום דרך שהיא. מסתבר שיש בקטריה בשם דידיימו, ש"יובאה" ע"י תיירים מצפון אירופה בשנת 2004, ומטנפת להם את הנהרות והם במאבק קשה למנוע את התפשטותה לנהרות נוספים. יש להם המון הנחיות לניקוי כלי שייט שנכנסים לנהרות ולאגמים.רק עכשיו הבנו את מהות הסטיקרים שראינו על מכוניות "say no to Didymo'. כיף להם שאילו הנושאים שגורמים להם להדביק סטיקרים על מכוניות... הבנות הדביקו סטיקרים על החולצות, וגרמו הרבה נחת לפקח שהשגיח על המים בשמורה. לאחר הטיול המוצלח, נפרדנו ממשפחת לוי שנשארה לילה נוסף באיזור, והתחלנו את הדרך לכיוון פיקטאון, משם אנו אמורים לתפוס מחר בצהרים מעבורת לאי הצפוני.
לסיכום האי הדרומי, שהינו האי הגדול יותר והמאכלס 900,000 איש בלבד (כרבע מאוכלוסיית ניו זילנד), ראינו טבע מהמם שעלה על כל ציפיותינו על אף שמדי פעם מזג האוויר קצת פגע (זה כנראה בא ביחד – לא ניתן להינות מכל כך הרבה ירוק, אגמים, מפלים ושלג בלי "להינות מגשם" גם בקיץ), חלפנו על פני מרחבים אין סופיים שאינם מאוכלסים כלל, עם טבע בתולי לגמרי, פגשנו מספר בעלי חיים ייחודיים ומספר תופעות ייחודיות כמו הקרחונים והפיורדים. כפי שניתן ללמוד מהקריאה מאוד, מאוד נהנינו ואנו עושים פעמינו לאי הצפוני המאוכלס יותר והגשום פחות (כך אנו מקווים) בציפייה להרפתקאות נוספות, ולא פחות מרגשות...
כשחזרנו אל תחנת היציאה שלנו על החוף, ראינו שיש חניון קמפינג ממש על קו החוף, והחלטנו בהחלטה ספונטאנית וחפוזה להשאר שם. הבאנו בירות מהקרוואן לחוף, וגנבנו עוד שעה של כיף מול ים טזמן המקסים. הערב עבר עלינו בצורה הזויה מעט – מרוב שהגענו מוקדם לקמפינג (שמלבד המיקום ההיסטרי, היה פלופ די רציני עם מקקים במטבח), מרחנו את הזמן בצורה יוצאת דופן (בעיקר חיפשנו באינטרנט מלון בבנקוק), ובסופו של דבר מצאנו את עצמנו אוכלים ארוחת ערב מאולתרת ועלובה רק בשעה 22:30....יולי הפגינה כישורי חיוניות בלתי נדלים, למרות שלא ישנה צהרים, והבנות קירקרו והרעישו בכל המחנה עוד בשעה 23:00.
למחרת התחלנו את הבוקר די בעצלתיים, ולקראת הצהרים החלטנו להמשיך עם משפחת לוי למעיינות פופה שנמצאו בדיוק הפוך מכיוון הנסיעה המתוכנן שלנו... מדובר במעיינות הכי גדולים בניו זילנד, ונכתב כי המים שם הכי צלולים בעולם, חוץ מאנטרקטיקה. חשבנו ששישים קילומטר לכיוון ההפוך, לא יהרגו אותנו. שישים קילומטר זה באמת לא נורא, אבל כשמרבית הדרך היא בפיתולים חדים בירידות ועליות על צלע ההר, זה כבר הרבה יותר... אבל המעיינות היו באמת יפים – היה כתוב שם שהמעין מוציא 14,000 ליטר לשניה, אבל זה נשמע לנו לא כ"כ הגיוני, ומכל מקום, האגם שנוצר שם הוא החלט מכובד. המים באגם הם באמת צלולים בצורה יוצאת דופן – ניתן לראות את קרקעית האגם שהוא די עמוק, את כל הצמחיה, ולברווזים יש שם עבודה מאוד קלה של תפיסת מזון. הניו זילנדים היסטרים לגמרי שלא יזהמו להם את הנהר הזה, ויש אין סוף אזהרות שאסור לגעת במים בשום דרך שהיא. מסתבר שיש בקטריה בשם דידיימו, ש"יובאה" ע"י תיירים מצפון אירופה בשנת 2004, ומטנפת להם את הנהרות והם במאבק קשה למנוע את התפשטותה לנהרות נוספים. יש להם המון הנחיות לניקוי כלי שייט שנכנסים לנהרות ולאגמים.רק עכשיו הבנו את מהות הסטיקרים שראינו על מכוניות "say no to Didymo'. כיף להם שאילו הנושאים שגורמים להם להדביק סטיקרים על מכוניות... הבנות הדביקו סטיקרים על החולצות, וגרמו הרבה נחת לפקח שהשגיח על המים בשמורה. לאחר הטיול המוצלח, נפרדנו ממשפחת לוי שנשארה לילה נוסף באיזור, והתחלנו את הדרך לכיוון פיקטאון, משם אנו אמורים לתפוס מחר בצהרים מעבורת לאי הצפוני.
לסיכום האי הדרומי, שהינו האי הגדול יותר והמאכלס 900,000 איש בלבד (כרבע מאוכלוסיית ניו זילנד), ראינו טבע מהמם שעלה על כל ציפיותינו על אף שמדי פעם מזג האוויר קצת פגע (זה כנראה בא ביחד – לא ניתן להינות מכל כך הרבה ירוק, אגמים, מפלים ושלג בלי "להינות מגשם" גם בקיץ), חלפנו על פני מרחבים אין סופיים שאינם מאוכלסים כלל, עם טבע בתולי לגמרי, פגשנו מספר בעלי חיים ייחודיים ומספר תופעות ייחודיות כמו הקרחונים והפיורדים. כפי שניתן ללמוד מהקריאה מאוד, מאוד נהנינו ואנו עושים פעמינו לאי הצפוני המאוכלס יותר והגשום פחות (כך אנו מקווים) בציפייה להרפתקאות נוספות, ולא פחות מרגשות...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה