בערב, הצלחנו להגיע עד קמפינג שנמצא כ- 25 ק"מ לפני פיקטון, לאחר נהיגה ארוכה ומפרכת שארכה כ- 4 שעות, והסתיימה בחשיכה. הדרך היתה מפותלת, די שוממת, חד נתיבית, ומפתיע מאוד שכך נראית הדרך לפיקטון, שמהווה את נקודת החיבור בין שני האיים ע"י מעבורות (הדרך לפיקטון מדרום נראית ראשית יותר, אבל עדיין – גם לאנשים שמגיעים ממערב מותר לנהוג בדרכים סבירות והגיוניות...). התמקמנו בקמפינג משפחתי ותקתקנו את הערב בצורה הראויה לציון.
למחרת בבוקר, הגענו למעבורת וגילינו שמדובר במפלצת בת 10(!) קומות. החננו את הקרוואן שלנו בחנית הרכבים, שנוהלה בסדר מופתי, ועלינו לגלות את האוניה. בקומה הראשונה, גרה ג'ימבוריה, שלא היתה מביישת אף ג'ימבורי בתשלום. בשאר הקומות היו חניות, טרקלינים עם ספות, חנויות, מסעדה ולמעלה על הגג – דק שמש. היו גם שני קולנועים. ממש לאב בואט. הזמן טס, כשבמרבית הזמן בילינו בג'ימבורי, מפסידים את הנוף היפיפה שנשקף מהסיפון – נוף, שמההצצות החטופות שזכינו להן נראה יפה לא פחות מהדאוטפול סאונד! לאחר שלוש שעות בקירוב, הגענו לוולינגטון שהיא עיר הבירה של ניו זילנד. בתור מי שכבר התרגל לחלק הכפרי והרגוע של ניו זילנד בחודש האחרון, כמעט וחטפנו הלם תרבות מעיר גדולה שיש בה אפילו, רחמנא ליצלן, רבי קומות.
הפעם "עשינו את העיר" הכי קרוב לדרך של אייל להכרת עיר (למי שלא מכיר אייל עובר בעשר אטרקציות עירוניות ביום), ואנו הצלחנו לעבור במהירות בין האטרקציות המרכזיות במגבלות הזמן שהיו לנו. הגענו (יש שיאמרו די בטעות) להר ויקטוריה, שבו יש את נקודת התצפית הכי גבוהה והכי יפה על העיר, והחלטנו שאם כבר אז כבר, והתפתלנו עם הקרוואן שלנו במעלה כביש צר, חד נתיבי בחלקו (בגלל עבודות בכביש) מעלה מעלה. במזל לא גילחנו בדרך שום דבר משמעותי. נקודת התצפית אכן הייתה מאוד יפה – העיר מוקפת בכמה מפרצים, עם נמל גדול ומרינות. לאחר מכן חזרנו לעיר, הצלחנו להגיע ליעד המבוקש, כלומר לרכבל המוביל לגנים הבטניים ולמצפה הכוכבי (שהיה סגור) ואפילו למצוא חניה ממש במרכז העיר. עלינו בכרמלית המאכזבת משהו מעלה, עד לגנים הבוטנים. כשראינו למעלה שיש שביל מסומן של מסלול רגלי במורד ההר עד למרכז העיר, דרך הגנים הבוטנים, מייד הבנו שלא נעשה שימוש בכרטיס ההלוך חזור שקנינו לכרמלית. התחלת ההליכה הייתה מאוד יפה. מה יכול להיות כיף יותר מללכת בירידה, דרך גן יפיפה? לצערינו הרב, החלק של הגן היפה הסתיים מהר מידי, ואח"כ מצאנו את עצמנו צועדים מטה, בכביש ובשבילים לא מי יודע מה מרשימים. אבל בכל זאת היה נחמד קצת לחלץ עצמות. ואם בעצמות עסקינן – חלקו האחרון של השביל הוא בתוך בית קברות עתיק, מסוף המאה ה- 19, ומה רבה הייתה הפתעתנו, כשים גילתה לפתע איזור שלם של מצבות כתובות בעברית! מסתבר שכבר ב- 1880 חיו יהודים בניו זילנד ושאז ככל הנראה לא הייתה נהוגה ההפרדה הבין דתית החזקה כל כך השוררת היום. לאחר שחזרנו למרכז העיר, תרנו אחרי מקום לאכול. הסתובבנו שעה ברחוב הראשי ויוק. שום דבר, הכל סגור, מלבד איזה בופה יוקרתי של בית מלון שלא ממש בא לנו עליו. מאחר והבנות כבר היו רעבות, לא נותר לנו להסתפק אלא בבורגר קינג, שראינו כבר בתחילת החיפושים שלנו אחר מזון, לפני כשעה... בשעות הערב המאוחרות, הגענו לאתר הקמפינג המרוחק כ- 20 דקות מהעיר, כדי לחזור אליה למחרת בבוקר, לסיור במוזיאון טה פאפא, המוזיאון אשר נחשב לטוב ביותר בניו זילנד.
למחרת בבוקר, הניווט בעיר המוכרת כבר היה הרבה יותר קל, והגענו למוזיאון מוקדם בבוקר, אחרי שאפילו הספקנו לכבס ולייבש את מושב הבטיחות של יולי שזכה בתנומת הצהרים של היום הקודם, למקלחת חמימה. הביקור במוזיאון היה מאוד מהנה ואפילו מאוד מתסכל במובן של כל כך הרבה לראות בכל כך מעט זמן! היו שם הסברים מעניינים על מבנה כדור הארץ, על רעידות אדמה, היו שם חלקים על התרבות והאומנות המאורית, הייתה תערוכה הכי גדולה שהייתה אי פעם בניו זילנד של מונה והאימפרסיוניסטים, והיו שם חלקים ממש מדליקים לילדים. ים התלבשה על איזה משחק מחשב חמוד עם סוג של טריוויה, והמידע שהכי הרשים אותי היה שבעוד שילדים מצחקקים בממוצע 150 פעמים ביום, בעוד שמבוגרים צוחקים בממוצע רק 6 פעמים ביום. כמה עצוב מה שקורה לנו עם השנים... אין ספק שבטיול הזה אנחנו מעלים את הממוצע היומי באופן דרמטי. בשעה שתיים בצהרים, היה צריך דחפור כדי לגרור את ים אל הרכב, ולא היה מקום לרחמים כי היה עלינו לעבור עוד כ- 350 ק"מ באותו היום. בעודנו מתארגנים לנסיעה ברכב, לאחר עיון במפה החלטנו על שינוי מסלול הנסיעה המקורית שתוכננה למסלול שנראה לנו הרבה יותר קצר והגיוני, בתקווה שאיכות הכביש לא היתה הסיבה בגינה תוכנן המסלול המקורי כפי שתוכנן. היום המשיך בנסיעה ארוכה מאוד, על כביש מצוין, שנמשכה עד השעה 19:30, שאז הגענו לאתר קמפינג בסמוך לשמורת טונגרירו בה אנו מתכוונים לטייל. חמש וחצי שעות נסיעה, עם בערך שעה של הפסקות במצטבר. לא קל. הבנות התנהגו למופת, אלא שיולי פרצה מידי פעם בפרצי בכי סוערים שהיא מתגעגעת למייפל. אין ספק שלא קל לה בנסיעות הארוכות ושהיא קצת מתגעגעת לשגרה שלה. שכחתי לציין כאן, שבמהלך הטיול חל שינוי של ממש ביולי שלנו בענייני אוכל – האפרוח הקטן הפך לפרסר של ממש ששואל אותנו בעיניים נוצצות : "אפשר משהו לאכול?" מידי שעתיים. הגם שהכוונה בד"כ לממתקים, הרי שהיא מקבלת בתודה גם פירות, נקניקים ועוגיות למינהן. גם בערב, היא טורפת את ארוחות הערב, כולל הסטיקים, ממש יפה. דווקא ים די שובתת רעב עד ארוחת הערב, שאז היא מנסה לפצות על כל היום. במהלך היום, אפילו עוגיות, צ'יפסים ונישנושים לא עושים לה את זה.אבל אל דאגה – שתיהן נותרו בדיוק באותו נפח עימו יצאו מהארץ, כלומר מגרדות את אחוזון שלוש מלמטה.
בצהרי היום הגענו לשמורת טנגרירו. מזג האויר לא נראה מבטיח, וכבר מרחוק הבחנו בעננים שמכסים לגמרי את מה שאמור להיות הר הגעש הגדול בשמורה...יצויין כי בשמורה זו נערכו צילומי הסרט של "שר הטבעות", ואחד משלושת הרי הגעש הפעילים שבמקום, כיכב כ"הר דום" בסרט. הביקור באינפורמיישן אושש את האבחנה בעניין מזג האויר ליומים הקרובים והבנו שטיול רגלי לא ממש נצליח לעשות פה. החלטנו לעשות טיול רכוב, ועוד מסלולון רגלי קצר. טפסנו במעלה ההר, עד לסוף הכביש, ותכננו לעלות משם עם רכבל סקי לאתר הסקי בראש ההר, לשתות קפה, ולהביט על השמורה מלמעלה. איך שהגענו למעלה, החל גשם זלעפות, ובן התנדב להיות זה שיוצא החוצה כדי לראות את הסביבה ולהגיד שאין שם שום דבר לעשות. אחרי שהות בחוץ של דקות בודדות, הוא חזר רטוב עד לשד עצמותיו, עם הבשורה שהכל סגור ומת מסביב. כנראה שהמקומיים התעדכנו בתחזית הקודרת מבעוד מועד ובכלל לא באו להפעיל את הרכבל. האירוע די שבר אותנו, והבנו שאת השמורה כבר לא נראה היום. המשכנו עד לעיר טאופו, עם הצהרת כוונות שהיום מתפנקים, אחרי כל הנסיעות המפרכות של הימים האחרונים. באינפורמיישן גילינו ברושור של אחוזת ספא, עם בריכות טרמיות ואתר קמפינג, ומייד החלטנו שלשם נוסעים. העיר הייתה מפוצצת ומהשלטים התברר לנו שמחר אמור להתקיים בה אירוע של ה- iron man שמי שלא מכיר הוא תחרות ספורט מטורפת לגמרי שמכניסה את הטריאתלון לכיס הקטן – מדובר ב- 3.8 ק"מ שחיה, 180 ק"מ אופניים ולקינוח מרתון שלם - 42 ק"מ (תוצר של התערבות בין שלושה ספורטאים מהוואי – אצן, שחיין ורוכב אופניים שהתחרו מיהו הספורטאי החזק ביותר ומבחינתם מדובר במרחקים עם דרגת קושי מקבילה בכל תחום). הגענו לאחוזת הספא שלנו, ומייד ירדנו להתפנק בבריכות הטרמיות. היו שם שלוש בריכות ענקיות בטמפרטורות שונות – מרותח ועד לחמים, שני ג'קוזים, מתחם משחקים לילדים ומגלשת מים ענקית בצורת דרקון. נכנסנו למתחם ופשוט לא רצינו לעזוב. הבריכות היו לוהטות ומפנקות ומזג האויר החמים רק הגביר את ההנאה מהן. היה שם מן במה ששוכבים עליה, והבועות הרותחות שמפעפעות מתחת לגוף מציפות את הגוף לגמרי ומקפיצות אותו לכל הכיוונים. ים התגלשה ללא הרף במגלשת המים המהירה, ויולי התגלשה ביחד איתנו – ככל שהצלחנו להחזיק מעמד הרחק מהבריכות הרותחות שלנו... היום הסתיים לו בפעילות הנמרצת הזו.
למחרת, התחלנו את היום בעצירה לצפייה ועידוד בתחרות איש הברזל, כאשר אנו הגענו לאחר תום שלב השחייה, ובעת שלב הרכיבה על האופנים. בתחרות השתתפו 1500 אנשים, מחציתם מניו זילנד והיתר משאר העולם, ולהפתעתנו הרבה, חרף השם המחייב, השתתפו באירוע גם המון נשים.לאחר שהרגשנו שמיצינו את שלב העידודים, המשכנו בדרכנו לנקודת ההתחלה של מסלול הליכה שאמור היה להוביל אותנו למפלי הוקה, שהם המפלים הגדולים ביותר של זיו זילנד ונקראים ניאגרה פולס של ניו זילנד. התכווננו על הליכה פשוטה של שלוש רבעי שעה, ובקושי לקחנו איתנו מים לדרך. תכנונים לחוד ופולקון לחוד, והדרך לקחה לנו בסופו של דבר שעה ורבע הלוך. הדרך מאוד יפה, על גדות הנהר, המפלים מאוד יפים ומרשימים – הם אינם מפלים הנובעים מהפרש גבהים קיצוני – בסה"כ 10 מ' שמתמשכים על פני כמה עשרות מטרים, אולם בחלק זה הנהר נעשה מאוד צר, ולכן יש זרימה מאוד מאוד חזקה ומרשימה. טפחנו לעצמנו על השכם, כשראינו מטיילים רבים שהגיעו במכונית למגרש החניה של המפלים בעוד אנחנו, אנשי הטרקים, הרווחנו בכבוד את הזכות לראותם. לאחר שתפסנו מחסה מאת הגשם, שליווה אותנו לפרקים, אך התחזק לפתע עת הגענו למפלים, התחלנו את הדרך חזור. בכיוון חזרה, בן כבר העמיס את פולק לאיזה עשר דקות על הכתפיים, והרביץ קצב מכובד, והדרך התקצרה פלאים לכדי 40 דקות קצרצרות. הסוכריה אותה שמרנו לסוף המסלול, היתה נקודה בה פגשנו בתחילת ההליכה - נקודה בה מתחבר לתוך הנהר הקר, מעיין של מים רותחים, אבל באמת רותחים, שמחממים איזור בקוטר של כ- 20 מטר בתוך הנהר. ההרגשה בפנים מוזרה – יש חיבורים של זרמים קרים ורותחים בעת ובעונה אחת, כך שבאיזורים התחתונים קר, ובעליונים רותח. קשה להתקרב יותר מידי למפלים הרותחים שזורמים לנחל, וכבר במרחק של כ- 10 מטר מהם, מרגישים כמו במיחם. כולנו נהננו מהבישול העמוק, מלבד יולי, שלא ממש הסתדרה עם טמפרטורת המים, אך מצאה ענין רב בלשבת על קו המים על החוף, ולשחק לה. המתוקה הזו, אפשרה לנו להיכנס לסיר הבישול, כשהיא מוותרת על הליווי הצמוד שהיא רגילה לו, ודי העסיקה את עצמה. לאחר ששרצנו כשעה וחצי במים, שמנו פעמינו לעיר, לראות את סיום האירוע של איש הברזל. אנחנו הגענו בסביבות השעה 17:30, כ- 11 שעות לאחר תחילת התחרות, ומתחרים רבים המשיכו לנהור לקו הסיום. תארו לעצמכם – 11 שעות רצופות של פעילות גופנית מפרכת, ללא כל הפסקה. היו שם גם אנשים בני למעלה מ- 60, היו כמובן צעירים, צעירות, הורים שילדיהם התלוו אליהם לריצת 50 המטרים האחרונים, זה היה מאוד מרגש. חלק מהספורטאים נראו שפוכים לגמרי, חלקם נראו כאילו הם בקילומטר הראשון. אנשים בכו מהתרגשות כשהם סיימו את המסלול. הסתכלנו על סיום המרוץ בערך כשעה, מתקשים להיפרד, כאשר המתחרים לא הפסיקו להגיע, גם אחרי 12 שעות של תחרות. ממש ראוי להערצה. הבנות חתמו את היום בהשתוללות רבתי במתקני הילדים המרשימים בקמפינג של הטופ 10 אליו החלטנו לעבור, ואנחנו – למשימות הרגילות – ארוחת ערב, מקלחות, כביסה והשכבות.
למחרת התחלנו את היום באזור של פעילות טרמית שנקרא מכתשי הירח. יש שם מכתשים צבעונים ופולטי אדים חמים, ובריכות של בוץ רותח ומפעפע . בדרך פגשנו את אחד ממשתתפי תחרות איש הפלדה, תושב אוקלנד, שהחל לשוחח עימנו אחרי שהסתקרן איזו שפה אנו משוחחים. אחרי כעשר דקות של שיחה, התעניין מתי נגיע לאוקלנד והתנצל עמוקות על כך כי לא יהיה באוקלנד בעוד שבוע כי אז היה יכול לארח אותנו ולקחת אותנו לדוג... האתר כולל כשעה של הליכה, שלנו ארכה כמובן שעה וחצי. לאחר שסיימנו את המסלול, בן החליט שהוא חייב לראות את שמורת טנגרירו ואת "הר דום", וחרף תחזיות לא הכי אופטימיות, אם כי גם לא פסימיות לחלוטין, דלגנו כשעה וחצי לאחור – דרומה, בחזרה לשמורה. הגענו אל סוף הדרך הסלולה - אתר הסקי. הפעם לפחות לא ירד גשם זלעפות, וירדנו לשביל הסיור שנקרא "לורד אוף דה רינגס". המרחב העצום, קילומטרים על גבי קילומטרים, של אבני בזלת עצומות בהחלט הרשים מאוד, אולם כל נוף, בכל נתיב שהוא, נחסם ע"י מסך עננים כבד ובלתי עביר. שוב לא ראינו את מאונט דום, או בשמו האמיתי – הר נגאורוהואה. וגם לא את שני הרי הגעש האחרים – הר טונגארירו והר רואפהו. מאוכזבים למדי, בזבזנו שעה וחצי נוספת בחזרה על עקבותינו בחזרה לעיר, וניחמנו את עצמנו בארוחה טעימה במסעדה על גדות אגם טאופו בעיר. סיימנו את היום בבריכות החמות העירוניות, בהן היו שתי מגלשות מים מהירות חשוכות לכל אורכן. ליולי הספיק סיבוב אחר, ומיד היא העדיפה לעבור למגלשת הפעוטות ולסובב את ראשו של פעוט צהבהב מקומי, שלא ידע עם מי יש לו עסק. מרוב אושר היא לא הפסיקה לפזם לה לולי לולי לי, כל השהות שם. ים לעומתה, התגברה על החשש הראשוני מהמגלשות החשוכות והמעט מפחידות, ולא הפסיקה להתגלש כל השהות שם.
ניצלנו את ההזדמנות שהיינו אכולים ומקולחים – כלומר ללא צורך אמיתי בפסיליטיס של קמפינג מסודר, בחניה בקמפינג אמיתי בטבע- על גדות נהר הוואיקטו (אתר קמפינג עליו זממנו כבר בעת שראינו אותו בזמן ההליכה במסלול למפלי ההוקה – ממש על גדות הנהר). הגענו בחושך מוחלט, ודי התפלאנו שהאתר כ"כ ריק. הפעם כבר נתנו קצת יותר אמון בקרוואן, והשארנו אורות ללילה לפולקון, מה שהוכח כאפשרי בהחלט ולא על חשבון המצבר. בבוקר קמנו וראינו שקצת פספסנו את הקמפינג הנכון, והיינו צריכים לשפר עמדה בשתי דקות נסיעה נוספות, על מנת להיות ממש במקום הנכון... כמובן שלא נתנו לזה להפריע לנו, דילגנו לאתר הנכון כדי לשתות שם את קפה הבוקר, ללבוש את מסיכת פפי לכבוד פורים ולטוס לראות את פתיחת סכר ארטיאטיה, שנפתח בשעה 10 בבוקר. לאחר שראינו את הסכר, התחלנו בנסיעה לכיוון רוטרואה – שנחשבת לעיר מעושנת (בגלל פעילות טרמית) ולעיר בה יש ריכוז גדול מאוד של מאורים וכל מיני אתרים תיירותיים הקשורים בתרבות המאורית.
למחרת בבוקר, הגענו למעבורת וגילינו שמדובר במפלצת בת 10(!) קומות. החננו את הקרוואן שלנו בחנית הרכבים, שנוהלה בסדר מופתי, ועלינו לגלות את האוניה. בקומה הראשונה, גרה ג'ימבוריה, שלא היתה מביישת אף ג'ימבורי בתשלום. בשאר הקומות היו חניות, טרקלינים עם ספות, חנויות, מסעדה ולמעלה על הגג – דק שמש. היו גם שני קולנועים. ממש לאב בואט. הזמן טס, כשבמרבית הזמן בילינו בג'ימבורי, מפסידים את הנוף היפיפה שנשקף מהסיפון – נוף, שמההצצות החטופות שזכינו להן נראה יפה לא פחות מהדאוטפול סאונד! לאחר שלוש שעות בקירוב, הגענו לוולינגטון שהיא עיר הבירה של ניו זילנד. בתור מי שכבר התרגל לחלק הכפרי והרגוע של ניו זילנד בחודש האחרון, כמעט וחטפנו הלם תרבות מעיר גדולה שיש בה אפילו, רחמנא ליצלן, רבי קומות.
הפעם "עשינו את העיר" הכי קרוב לדרך של אייל להכרת עיר (למי שלא מכיר אייל עובר בעשר אטרקציות עירוניות ביום), ואנו הצלחנו לעבור במהירות בין האטרקציות המרכזיות במגבלות הזמן שהיו לנו. הגענו (יש שיאמרו די בטעות) להר ויקטוריה, שבו יש את נקודת התצפית הכי גבוהה והכי יפה על העיר, והחלטנו שאם כבר אז כבר, והתפתלנו עם הקרוואן שלנו במעלה כביש צר, חד נתיבי בחלקו (בגלל עבודות בכביש) מעלה מעלה. במזל לא גילחנו בדרך שום דבר משמעותי. נקודת התצפית אכן הייתה מאוד יפה – העיר מוקפת בכמה מפרצים, עם נמל גדול ומרינות. לאחר מכן חזרנו לעיר, הצלחנו להגיע ליעד המבוקש, כלומר לרכבל המוביל לגנים הבטניים ולמצפה הכוכבי (שהיה סגור) ואפילו למצוא חניה ממש במרכז העיר. עלינו בכרמלית המאכזבת משהו מעלה, עד לגנים הבוטנים. כשראינו למעלה שיש שביל מסומן של מסלול רגלי במורד ההר עד למרכז העיר, דרך הגנים הבוטנים, מייד הבנו שלא נעשה שימוש בכרטיס ההלוך חזור שקנינו לכרמלית. התחלת ההליכה הייתה מאוד יפה. מה יכול להיות כיף יותר מללכת בירידה, דרך גן יפיפה? לצערינו הרב, החלק של הגן היפה הסתיים מהר מידי, ואח"כ מצאנו את עצמנו צועדים מטה, בכביש ובשבילים לא מי יודע מה מרשימים. אבל בכל זאת היה נחמד קצת לחלץ עצמות. ואם בעצמות עסקינן – חלקו האחרון של השביל הוא בתוך בית קברות עתיק, מסוף המאה ה- 19, ומה רבה הייתה הפתעתנו, כשים גילתה לפתע איזור שלם של מצבות כתובות בעברית! מסתבר שכבר ב- 1880 חיו יהודים בניו זילנד ושאז ככל הנראה לא הייתה נהוגה ההפרדה הבין דתית החזקה כל כך השוררת היום. לאחר שחזרנו למרכז העיר, תרנו אחרי מקום לאכול. הסתובבנו שעה ברחוב הראשי ויוק. שום דבר, הכל סגור, מלבד איזה בופה יוקרתי של בית מלון שלא ממש בא לנו עליו. מאחר והבנות כבר היו רעבות, לא נותר לנו להסתפק אלא בבורגר קינג, שראינו כבר בתחילת החיפושים שלנו אחר מזון, לפני כשעה... בשעות הערב המאוחרות, הגענו לאתר הקמפינג המרוחק כ- 20 דקות מהעיר, כדי לחזור אליה למחרת בבוקר, לסיור במוזיאון טה פאפא, המוזיאון אשר נחשב לטוב ביותר בניו זילנד.
למחרת בבוקר, הניווט בעיר המוכרת כבר היה הרבה יותר קל, והגענו למוזיאון מוקדם בבוקר, אחרי שאפילו הספקנו לכבס ולייבש את מושב הבטיחות של יולי שזכה בתנומת הצהרים של היום הקודם, למקלחת חמימה. הביקור במוזיאון היה מאוד מהנה ואפילו מאוד מתסכל במובן של כל כך הרבה לראות בכל כך מעט זמן! היו שם הסברים מעניינים על מבנה כדור הארץ, על רעידות אדמה, היו שם חלקים על התרבות והאומנות המאורית, הייתה תערוכה הכי גדולה שהייתה אי פעם בניו זילנד של מונה והאימפרסיוניסטים, והיו שם חלקים ממש מדליקים לילדים. ים התלבשה על איזה משחק מחשב חמוד עם סוג של טריוויה, והמידע שהכי הרשים אותי היה שבעוד שילדים מצחקקים בממוצע 150 פעמים ביום, בעוד שמבוגרים צוחקים בממוצע רק 6 פעמים ביום. כמה עצוב מה שקורה לנו עם השנים... אין ספק שבטיול הזה אנחנו מעלים את הממוצע היומי באופן דרמטי. בשעה שתיים בצהרים, היה צריך דחפור כדי לגרור את ים אל הרכב, ולא היה מקום לרחמים כי היה עלינו לעבור עוד כ- 350 ק"מ באותו היום. בעודנו מתארגנים לנסיעה ברכב, לאחר עיון במפה החלטנו על שינוי מסלול הנסיעה המקורית שתוכננה למסלול שנראה לנו הרבה יותר קצר והגיוני, בתקווה שאיכות הכביש לא היתה הסיבה בגינה תוכנן המסלול המקורי כפי שתוכנן. היום המשיך בנסיעה ארוכה מאוד, על כביש מצוין, שנמשכה עד השעה 19:30, שאז הגענו לאתר קמפינג בסמוך לשמורת טונגרירו בה אנו מתכוונים לטייל. חמש וחצי שעות נסיעה, עם בערך שעה של הפסקות במצטבר. לא קל. הבנות התנהגו למופת, אלא שיולי פרצה מידי פעם בפרצי בכי סוערים שהיא מתגעגעת למייפל. אין ספק שלא קל לה בנסיעות הארוכות ושהיא קצת מתגעגעת לשגרה שלה. שכחתי לציין כאן, שבמהלך הטיול חל שינוי של ממש ביולי שלנו בענייני אוכל – האפרוח הקטן הפך לפרסר של ממש ששואל אותנו בעיניים נוצצות : "אפשר משהו לאכול?" מידי שעתיים. הגם שהכוונה בד"כ לממתקים, הרי שהיא מקבלת בתודה גם פירות, נקניקים ועוגיות למינהן. גם בערב, היא טורפת את ארוחות הערב, כולל הסטיקים, ממש יפה. דווקא ים די שובתת רעב עד ארוחת הערב, שאז היא מנסה לפצות על כל היום. במהלך היום, אפילו עוגיות, צ'יפסים ונישנושים לא עושים לה את זה.אבל אל דאגה – שתיהן נותרו בדיוק באותו נפח עימו יצאו מהארץ, כלומר מגרדות את אחוזון שלוש מלמטה.
בצהרי היום הגענו לשמורת טנגרירו. מזג האויר לא נראה מבטיח, וכבר מרחוק הבחנו בעננים שמכסים לגמרי את מה שאמור להיות הר הגעש הגדול בשמורה...יצויין כי בשמורה זו נערכו צילומי הסרט של "שר הטבעות", ואחד משלושת הרי הגעש הפעילים שבמקום, כיכב כ"הר דום" בסרט. הביקור באינפורמיישן אושש את האבחנה בעניין מזג האויר ליומים הקרובים והבנו שטיול רגלי לא ממש נצליח לעשות פה. החלטנו לעשות טיול רכוב, ועוד מסלולון רגלי קצר. טפסנו במעלה ההר, עד לסוף הכביש, ותכננו לעלות משם עם רכבל סקי לאתר הסקי בראש ההר, לשתות קפה, ולהביט על השמורה מלמעלה. איך שהגענו למעלה, החל גשם זלעפות, ובן התנדב להיות זה שיוצא החוצה כדי לראות את הסביבה ולהגיד שאין שם שום דבר לעשות. אחרי שהות בחוץ של דקות בודדות, הוא חזר רטוב עד לשד עצמותיו, עם הבשורה שהכל סגור ומת מסביב. כנראה שהמקומיים התעדכנו בתחזית הקודרת מבעוד מועד ובכלל לא באו להפעיל את הרכבל. האירוע די שבר אותנו, והבנו שאת השמורה כבר לא נראה היום. המשכנו עד לעיר טאופו, עם הצהרת כוונות שהיום מתפנקים, אחרי כל הנסיעות המפרכות של הימים האחרונים. באינפורמיישן גילינו ברושור של אחוזת ספא, עם בריכות טרמיות ואתר קמפינג, ומייד החלטנו שלשם נוסעים. העיר הייתה מפוצצת ומהשלטים התברר לנו שמחר אמור להתקיים בה אירוע של ה- iron man שמי שלא מכיר הוא תחרות ספורט מטורפת לגמרי שמכניסה את הטריאתלון לכיס הקטן – מדובר ב- 3.8 ק"מ שחיה, 180 ק"מ אופניים ולקינוח מרתון שלם - 42 ק"מ (תוצר של התערבות בין שלושה ספורטאים מהוואי – אצן, שחיין ורוכב אופניים שהתחרו מיהו הספורטאי החזק ביותר ומבחינתם מדובר במרחקים עם דרגת קושי מקבילה בכל תחום). הגענו לאחוזת הספא שלנו, ומייד ירדנו להתפנק בבריכות הטרמיות. היו שם שלוש בריכות ענקיות בטמפרטורות שונות – מרותח ועד לחמים, שני ג'קוזים, מתחם משחקים לילדים ומגלשת מים ענקית בצורת דרקון. נכנסנו למתחם ופשוט לא רצינו לעזוב. הבריכות היו לוהטות ומפנקות ומזג האויר החמים רק הגביר את ההנאה מהן. היה שם מן במה ששוכבים עליה, והבועות הרותחות שמפעפעות מתחת לגוף מציפות את הגוף לגמרי ומקפיצות אותו לכל הכיוונים. ים התגלשה ללא הרף במגלשת המים המהירה, ויולי התגלשה ביחד איתנו – ככל שהצלחנו להחזיק מעמד הרחק מהבריכות הרותחות שלנו... היום הסתיים לו בפעילות הנמרצת הזו.
למחרת, התחלנו את היום בעצירה לצפייה ועידוד בתחרות איש הברזל, כאשר אנו הגענו לאחר תום שלב השחייה, ובעת שלב הרכיבה על האופנים. בתחרות השתתפו 1500 אנשים, מחציתם מניו זילנד והיתר משאר העולם, ולהפתעתנו הרבה, חרף השם המחייב, השתתפו באירוע גם המון נשים.לאחר שהרגשנו שמיצינו את שלב העידודים, המשכנו בדרכנו לנקודת ההתחלה של מסלול הליכה שאמור היה להוביל אותנו למפלי הוקה, שהם המפלים הגדולים ביותר של זיו זילנד ונקראים ניאגרה פולס של ניו זילנד. התכווננו על הליכה פשוטה של שלוש רבעי שעה, ובקושי לקחנו איתנו מים לדרך. תכנונים לחוד ופולקון לחוד, והדרך לקחה לנו בסופו של דבר שעה ורבע הלוך. הדרך מאוד יפה, על גדות הנהר, המפלים מאוד יפים ומרשימים – הם אינם מפלים הנובעים מהפרש גבהים קיצוני – בסה"כ 10 מ' שמתמשכים על פני כמה עשרות מטרים, אולם בחלק זה הנהר נעשה מאוד צר, ולכן יש זרימה מאוד מאוד חזקה ומרשימה. טפחנו לעצמנו על השכם, כשראינו מטיילים רבים שהגיעו במכונית למגרש החניה של המפלים בעוד אנחנו, אנשי הטרקים, הרווחנו בכבוד את הזכות לראותם. לאחר שתפסנו מחסה מאת הגשם, שליווה אותנו לפרקים, אך התחזק לפתע עת הגענו למפלים, התחלנו את הדרך חזור. בכיוון חזרה, בן כבר העמיס את פולק לאיזה עשר דקות על הכתפיים, והרביץ קצב מכובד, והדרך התקצרה פלאים לכדי 40 דקות קצרצרות. הסוכריה אותה שמרנו לסוף המסלול, היתה נקודה בה פגשנו בתחילת ההליכה - נקודה בה מתחבר לתוך הנהר הקר, מעיין של מים רותחים, אבל באמת רותחים, שמחממים איזור בקוטר של כ- 20 מטר בתוך הנהר. ההרגשה בפנים מוזרה – יש חיבורים של זרמים קרים ורותחים בעת ובעונה אחת, כך שבאיזורים התחתונים קר, ובעליונים רותח. קשה להתקרב יותר מידי למפלים הרותחים שזורמים לנחל, וכבר במרחק של כ- 10 מטר מהם, מרגישים כמו במיחם. כולנו נהננו מהבישול העמוק, מלבד יולי, שלא ממש הסתדרה עם טמפרטורת המים, אך מצאה ענין רב בלשבת על קו המים על החוף, ולשחק לה. המתוקה הזו, אפשרה לנו להיכנס לסיר הבישול, כשהיא מוותרת על הליווי הצמוד שהיא רגילה לו, ודי העסיקה את עצמה. לאחר ששרצנו כשעה וחצי במים, שמנו פעמינו לעיר, לראות את סיום האירוע של איש הברזל. אנחנו הגענו בסביבות השעה 17:30, כ- 11 שעות לאחר תחילת התחרות, ומתחרים רבים המשיכו לנהור לקו הסיום. תארו לעצמכם – 11 שעות רצופות של פעילות גופנית מפרכת, ללא כל הפסקה. היו שם גם אנשים בני למעלה מ- 60, היו כמובן צעירים, צעירות, הורים שילדיהם התלוו אליהם לריצת 50 המטרים האחרונים, זה היה מאוד מרגש. חלק מהספורטאים נראו שפוכים לגמרי, חלקם נראו כאילו הם בקילומטר הראשון. אנשים בכו מהתרגשות כשהם סיימו את המסלול. הסתכלנו על סיום המרוץ בערך כשעה, מתקשים להיפרד, כאשר המתחרים לא הפסיקו להגיע, גם אחרי 12 שעות של תחרות. ממש ראוי להערצה. הבנות חתמו את היום בהשתוללות רבתי במתקני הילדים המרשימים בקמפינג של הטופ 10 אליו החלטנו לעבור, ואנחנו – למשימות הרגילות – ארוחת ערב, מקלחות, כביסה והשכבות.
למחרת התחלנו את היום באזור של פעילות טרמית שנקרא מכתשי הירח. יש שם מכתשים צבעונים ופולטי אדים חמים, ובריכות של בוץ רותח ומפעפע . בדרך פגשנו את אחד ממשתתפי תחרות איש הפלדה, תושב אוקלנד, שהחל לשוחח עימנו אחרי שהסתקרן איזו שפה אנו משוחחים. אחרי כעשר דקות של שיחה, התעניין מתי נגיע לאוקלנד והתנצל עמוקות על כך כי לא יהיה באוקלנד בעוד שבוע כי אז היה יכול לארח אותנו ולקחת אותנו לדוג... האתר כולל כשעה של הליכה, שלנו ארכה כמובן שעה וחצי. לאחר שסיימנו את המסלול, בן החליט שהוא חייב לראות את שמורת טנגרירו ואת "הר דום", וחרף תחזיות לא הכי אופטימיות, אם כי גם לא פסימיות לחלוטין, דלגנו כשעה וחצי לאחור – דרומה, בחזרה לשמורה. הגענו אל סוף הדרך הסלולה - אתר הסקי. הפעם לפחות לא ירד גשם זלעפות, וירדנו לשביל הסיור שנקרא "לורד אוף דה רינגס". המרחב העצום, קילומטרים על גבי קילומטרים, של אבני בזלת עצומות בהחלט הרשים מאוד, אולם כל נוף, בכל נתיב שהוא, נחסם ע"י מסך עננים כבד ובלתי עביר. שוב לא ראינו את מאונט דום, או בשמו האמיתי – הר נגאורוהואה. וגם לא את שני הרי הגעש האחרים – הר טונגארירו והר רואפהו. מאוכזבים למדי, בזבזנו שעה וחצי נוספת בחזרה על עקבותינו בחזרה לעיר, וניחמנו את עצמנו בארוחה טעימה במסעדה על גדות אגם טאופו בעיר. סיימנו את היום בבריכות החמות העירוניות, בהן היו שתי מגלשות מים מהירות חשוכות לכל אורכן. ליולי הספיק סיבוב אחר, ומיד היא העדיפה לעבור למגלשת הפעוטות ולסובב את ראשו של פעוט צהבהב מקומי, שלא ידע עם מי יש לו עסק. מרוב אושר היא לא הפסיקה לפזם לה לולי לולי לי, כל השהות שם. ים לעומתה, התגברה על החשש הראשוני מהמגלשות החשוכות והמעט מפחידות, ולא הפסיקה להתגלש כל השהות שם.
ניצלנו את ההזדמנות שהיינו אכולים ומקולחים – כלומר ללא צורך אמיתי בפסיליטיס של קמפינג מסודר, בחניה בקמפינג אמיתי בטבע- על גדות נהר הוואיקטו (אתר קמפינג עליו זממנו כבר בעת שראינו אותו בזמן ההליכה במסלול למפלי ההוקה – ממש על גדות הנהר). הגענו בחושך מוחלט, ודי התפלאנו שהאתר כ"כ ריק. הפעם כבר נתנו קצת יותר אמון בקרוואן, והשארנו אורות ללילה לפולקון, מה שהוכח כאפשרי בהחלט ולא על חשבון המצבר. בבוקר קמנו וראינו שקצת פספסנו את הקמפינג הנכון, והיינו צריכים לשפר עמדה בשתי דקות נסיעה נוספות, על מנת להיות ממש במקום הנכון... כמובן שלא נתנו לזה להפריע לנו, דילגנו לאתר הנכון כדי לשתות שם את קפה הבוקר, ללבוש את מסיכת פפי לכבוד פורים ולטוס לראות את פתיחת סכר ארטיאטיה, שנפתח בשעה 10 בבוקר. לאחר שראינו את הסכר, התחלנו בנסיעה לכיוון רוטרואה – שנחשבת לעיר מעושנת (בגלל פעילות טרמית) ולעיר בה יש ריכוז גדול מאוד של מאורים וכל מיני אתרים תיירותיים הקשורים בתרבות המאורית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה