האתר המרכזי ברוטרואה הוא שמורה בשם "פאקרווארווה", המכונה בקיצור – "פאקה". התחלנו את הטיול בכפר פקה, שהאטרקציה המרכזית שבה היא גייזר עצום בשם פוהוטו. הגייזר מאוד מרשים – פעיל כמעט כל הזמן וזורק למעלה זרנוקי מים רותחים לגובה של כ- 15 מטר, לכל הכיוונים. עמדנו משתאים מול התופעה, כשמסביב לגיזר יש באופן טבעי בריכות יפות וסלעים במגוון צבעים – ירוק, צהוב וכתום. בנוסף, שבו את ליבנו ואת ליבן של הבנות בריכות בוץ מבעבעות ויורקות – ממש נראה כאילו משהו במעמקי האדמה חומד לו לצון ומשתעשע בזריקת שפריצים של בוץ, לכיוון המבקרים. כמובן שמעבר ללכלוך, כדאי מאוד שלא להיפגע מהבוץ שכן הטמפרטורה שלו יכולה לגרום לכוויה הגונה – אך אין לדאוג, הניו זילנדים האחראיים דאגו לגדר את כל התופעות האלו עם טווחי ביטחון.
במקום יש גם תצוגה תיירותית מאוד של המאורים ותרבותם. התלבטנו מאוד האם לקחת חלק בפסטיבל התיירותי הזה, שכולל אם רוצים גם מופע תיירותי של ריקודים ושירים, ובסופו של דבר חשבנו כי זה יכול להיות אירוע מרשים עבור הבנות (לרגע שכחנו שאנחנו לא מטיילים לבד). ואכן, המופע של המאורים היה חוויה שנחקקה על לוח ליבה של הפולקונית. בהתחלה היא נבהלה ופחדה, כששבט פראי במיטב המחלצות המתבקשות והאיפור/קיעקועים פסע לעברנו, חמוש בחניתות בריקוד מלחמה סוער, אולם אחרי שהם השתכנעו שפנינו לשלום, והזמינו אותנו לראות מופע פולקלור באולם המופעים שלהם, היא נרגעה בזמן ההופעה, שהייתה די נחמדה גם לנו – לא נעים להודות, היא הסתכלה בהשתאות ועם עיניים נוצצות. הם שרו שירי קנון מאוריים, רקדו ריקודי מלחמה, הנשים רקדו והקפיצו מעין כדורים שנראו כמו בצלים ענקיים ופונפונים כמו במופע ג'גלינג. הדבר המשעשע ביותר עבור כולנו היו הדגמת הוצאת הלשון כלפי מטה ששימשה לצורך הפחדת האויב. כל פסלי העץ והגילופים של המאורים, מתבססים על דמויות הלוחם עם הלשון בתנוחת ההפחדה. גם בקצה החניתות של המאורים, הלהב הוא בצורת לשון. אחרי ההופעה, יולי לא חדלה לדבר בהתרגשות על המאורים ואנו דיגמנו בהנאה למצלמה את פעלולי הלשונות שלנו.
כשעברנו לסיור ביתר השמורה – שם היו בקתות מסורתיות, מחסנים וכו', גילינו להפתעתנו שהאטרקציה המאורית המרשימה ביותר בשמורה, עבור קבוצה של תיירים יפנים הייתה – ים ויולי! הם ממש עמדו בתור, אחד אחד, כדי להצטלם איתן, ונראו כמעולפים מכמה שהן יפות. ים שיתפה פעולה, ולשם שינוי לא זזה בתזזיות הרגילה שלה ולא עשתה את החיוכים המאולצים שלה שאני תמיד זוכה לקבל מבעד לעדשת המצלמה, אולם יולי נתקפה גל של בושה וסירבה לשתף פעולה. טוב, אז רק ים תהיה תלויה בפוסטרי ענק ברחבי טוקיו...כרגיל, נתקענו בשמורה שלוש שעות תמימות, וחזרנו לקרוואן מעולפים מרוב רעב.
החלטנו לנסוע למרכז העיר לאכול משהו. כאן בא החלק המנחם לגבי כל התלונות שלי אודות בזבוז הזמן הכרוך בטיול בקרוואן. ובכן, מסתבר ששכחנו, את שנתקלנו בעבר, שהניו זילנדים קשיחים מאוד בנוגע למועדי ארוחה, ואחר השעה 14:30 בצהרים, הסיכוי שלך למצוא מסעדה פתוחה שואף לאפס. השעה הייתה כמובן 16:00- שעת הרעב הקבועה שלנו בטיול, ואחרי שעה של שוטטות מפרכת במרכז העיר אשר העלתה חרס, מצאתי את עצמי ממתינה 20 דקות כדי לקבל מגש פיצה מדומינוס פיצה, בעוד בן והבנות חיכו לי על שפת האגם המקומי. חזרנו מורעבים (מגש גדול של פיצה לכולנו, לא דיגדג אפילו את הבטן של הפולקון) ואחרי שבזבזנו כמעט שעתים כדי רק לשבוע, כשהתוצאה הייתה רחוקה מלהרשים -לא מבחינה כמותית ולא מבחינה איכותית. אז בסופו של דבר כנראה, שנסיעה בקרוואן – על כל הפסיליטיס שלו, המקרר והמזווה, כן חוסכת זמן ועגמת נפש, אחרי הכל... לפחות נהנינו מהנוף של האגם בו שטו המון ברבורים שחורים יפיפיים, למרות להקת השחפים החוצפניים שממש סיכנו את שני משולשי הפיצה היקרים מפז שהיו בידיים של יולי, וגרמו לשצף של תלונות, מוצדקות, מכיוונה.
סיימנו את היום בנסיעה קצרה לכיוון האגם הכחול – 5 דקות נסיעה מהעיר, בכוונה להגיע גם לאגם הירוק, הקדוש למאורים.
נסענו לכיוון האגם הכחול, שם התמקמנו בקמפינג ממש על גדת האגם. כשהבנות ראו את החול הזהבהב ע"י האגם, כל תוכניותנו להגיע גם לאגם הירוק נמוגו. נותרה להן בדיוק עוד שלושת רבעי שעה של קצת שמש חמימה, ואת זה לא התכוונו לקחת להן. ים חפרה במרץ, כהרגלה, בונה עוד תעלת ימים, ויולי קבלה, כרגיל, השראה להצגותיה על רקע המים התכולים.
למחרת בבוקר שמנו פעמינו לכיוון האגם הירוק. מרוב שהאגם מוסווה, פשוט פספסנו אותו והמשכנו הלאה. כשעלינו על הטעות, וחזרנו על עקבותינו, מצאנו את נקודת התצפית היחידה המשקיפה על האגם הירוק מהכביש – מוסווית, ללא שילוט, כאילו משהו באמת רוצה להגן עליו. מנקודת תצפית זו ניתן להשקיף מאותה תלולית מימין על האגם הכחול, ומשמאל על האגם הירוק. ואכן – כל אגם עם הגוון שלו. מעבר לזאת, האגם הירוק מסווה לחלוטין בתוך צמחיה טבעית, ללא דרכי גישה. כמו שבן אמר - רק בניו זילנד הם יכולים להרשות לעצמם לבזבז אגם שלם בגלל ענייני קדושה...
לאחר הסיור הזה רצינו לעשות טיול אופניים בשמורת היעד הסמוכה, אולם לרוע מזל משכירי האופנים לא היו בעמדה משום מה, ולכן המשכנו לעבר הפעילות הבאה המתוכננת – ריגוש אקסטרימי בשם "זורב". מדובר בכדור פלסטיק ענק מנופח, שבתוכו כדור קטן יותר. ממלאים את הכדור הקטן בקצת מים חמימים, נכנסים פנימה דרך מנהרה בכדור הגדול שנחתמת – והופ – מגלגלים את הכדור במורד גבעה, כשהאדם שבתוך הכדורים מקפץ לכל עבר, ומחליק במים בתוך הכדור הקטן. יולי המסכנה וחובבת האקסטרים לא יכלה להשתתף כי ההשתתפות מותרת מעל גיל 6 בלבד, וים האמיצה בחרה להיות בכדור משלה, למרות ניסיונותינו לשכנעה לעשות את זה עם אחד מאיתנו בזוג. החוויה הייתה מהממת – ההרגשה של להיזרק לכל עבר, ללא כל שליטה, כשאתה מוגן בכדור מרופד, הייתה נהדרת. המים השפריצו לכל עבר בתוך הכדור, והוסיפו לאווירה של איבוד כל אוריינטציה ושליטה. יצאנו כולנו מאושרים ורטובים מהחוויה הזורבית שלנו, למעט יולי המאוכזבת שגלידת פיצוי אחת הצליחה להחזיר את החיוך לפניה.
לאחר מכן, החלטנו שהיום זה יום האקסטרים שלנו, ואם כבר אז כבר – ושבנו לשחזר את חווית הלוג' שלנו מקוינסטאון – למי שלא זוכר - מזחלות הרים חביבות, במסלול קרטינג היורד במורד ההר. כרגיל, לתחילת המסלול עולים ברכבל אל ראש ההר, המשקיף אל נוף מקסים של האגם המקומי. הפעם, המסלול היה הרבה יותר ארוך, עבר בתוך יער יפיפה, והדרך חזור הייתה במעלית כיסאות כמו בסקי, דרך יער של עצים גבוהים – ממש הזכיר לי את מסלולי המעליות באתרי הסקי. כשעשיתי את המסלול עם ים, ארנבות חצו את דרכנו, והרגשנו ממש כאילו אנחנו במזחלת שלג בתוך יער מהמם, רק בלי השלג. לאחר שני סיבובים עם הבנות, בן ואני קינחנו במסלול סולו לכל אחד – בנתיב המהיר והמשופע. לאחר סיום הלוג', ארזנו את הבנות והופ – התחלנו בנסיעה כשהכיוון – אוקלנד.
קצת על המועד בו אמור להסתיים הטיול בניו זילנד, שזה בעוד ארבעה ימים (אנחנו לא יודעים מה אתכם אבל אנחנו די לא מאמינים שזה חלף כל כך מהר).
אין מה לומר, ניתן להרגיש שהתעייפנו, או לחילופין, שאנחנו מגיעים לסוג של מיצוי (מבלי להרגיש שום סוג של מיצוי בחיבור ובחוויה המשפחתית). ביומים האחרונים מצאנו את עצמנו מדלגים על אתרים מתוכננים מפאת ההרגשה שיש בזה משום סוג של חזרה. למשל – היום היינו אמורים לעבור דרך מערת נטיפים וגחליליות, ולאחר הרהור חוזר במסלול, החלטנו שאנחנו לא מרגישים צורך בעוד מערת גחליליות. או למשל שלשום, היינו אמורים לעבור באתר טרמי הנחשב ליפה בניו זילנד, אולם אינפלציית האתרים הטרמים שעברנו, הוציאה לנו, או בעיקר לי, כל חשק לעבור בו. כמו כן, החלטנו לוותר על הריצה צפונה למקום שנקרא ביי אוף איילנד, שיש בו חופים מהממים, וזאת לאור העובדה שממתינים לנו עוד כעשרה ימים של חופים בתאילנד, ולפיכך נוכל להקדיש את הימים הנותרים להיכרות עמוקה עם אוקלנד וסביבתה.
במקום יש גם תצוגה תיירותית מאוד של המאורים ותרבותם. התלבטנו מאוד האם לקחת חלק בפסטיבל התיירותי הזה, שכולל אם רוצים גם מופע תיירותי של ריקודים ושירים, ובסופו של דבר חשבנו כי זה יכול להיות אירוע מרשים עבור הבנות (לרגע שכחנו שאנחנו לא מטיילים לבד). ואכן, המופע של המאורים היה חוויה שנחקקה על לוח ליבה של הפולקונית. בהתחלה היא נבהלה ופחדה, כששבט פראי במיטב המחלצות המתבקשות והאיפור/קיעקועים פסע לעברנו, חמוש בחניתות בריקוד מלחמה סוער, אולם אחרי שהם השתכנעו שפנינו לשלום, והזמינו אותנו לראות מופע פולקלור באולם המופעים שלהם, היא נרגעה בזמן ההופעה, שהייתה די נחמדה גם לנו – לא נעים להודות, היא הסתכלה בהשתאות ועם עיניים נוצצות. הם שרו שירי קנון מאוריים, רקדו ריקודי מלחמה, הנשים רקדו והקפיצו מעין כדורים שנראו כמו בצלים ענקיים ופונפונים כמו במופע ג'גלינג. הדבר המשעשע ביותר עבור כולנו היו הדגמת הוצאת הלשון כלפי מטה ששימשה לצורך הפחדת האויב. כל פסלי העץ והגילופים של המאורים, מתבססים על דמויות הלוחם עם הלשון בתנוחת ההפחדה. גם בקצה החניתות של המאורים, הלהב הוא בצורת לשון. אחרי ההופעה, יולי לא חדלה לדבר בהתרגשות על המאורים ואנו דיגמנו בהנאה למצלמה את פעלולי הלשונות שלנו.
כשעברנו לסיור ביתר השמורה – שם היו בקתות מסורתיות, מחסנים וכו', גילינו להפתעתנו שהאטרקציה המאורית המרשימה ביותר בשמורה, עבור קבוצה של תיירים יפנים הייתה – ים ויולי! הם ממש עמדו בתור, אחד אחד, כדי להצטלם איתן, ונראו כמעולפים מכמה שהן יפות. ים שיתפה פעולה, ולשם שינוי לא זזה בתזזיות הרגילה שלה ולא עשתה את החיוכים המאולצים שלה שאני תמיד זוכה לקבל מבעד לעדשת המצלמה, אולם יולי נתקפה גל של בושה וסירבה לשתף פעולה. טוב, אז רק ים תהיה תלויה בפוסטרי ענק ברחבי טוקיו...כרגיל, נתקענו בשמורה שלוש שעות תמימות, וחזרנו לקרוואן מעולפים מרוב רעב.
החלטנו לנסוע למרכז העיר לאכול משהו. כאן בא החלק המנחם לגבי כל התלונות שלי אודות בזבוז הזמן הכרוך בטיול בקרוואן. ובכן, מסתבר ששכחנו, את שנתקלנו בעבר, שהניו זילנדים קשיחים מאוד בנוגע למועדי ארוחה, ואחר השעה 14:30 בצהרים, הסיכוי שלך למצוא מסעדה פתוחה שואף לאפס. השעה הייתה כמובן 16:00- שעת הרעב הקבועה שלנו בטיול, ואחרי שעה של שוטטות מפרכת במרכז העיר אשר העלתה חרס, מצאתי את עצמי ממתינה 20 דקות כדי לקבל מגש פיצה מדומינוס פיצה, בעוד בן והבנות חיכו לי על שפת האגם המקומי. חזרנו מורעבים (מגש גדול של פיצה לכולנו, לא דיגדג אפילו את הבטן של הפולקון) ואחרי שבזבזנו כמעט שעתים כדי רק לשבוע, כשהתוצאה הייתה רחוקה מלהרשים -לא מבחינה כמותית ולא מבחינה איכותית. אז בסופו של דבר כנראה, שנסיעה בקרוואן – על כל הפסיליטיס שלו, המקרר והמזווה, כן חוסכת זמן ועגמת נפש, אחרי הכל... לפחות נהנינו מהנוף של האגם בו שטו המון ברבורים שחורים יפיפיים, למרות להקת השחפים החוצפניים שממש סיכנו את שני משולשי הפיצה היקרים מפז שהיו בידיים של יולי, וגרמו לשצף של תלונות, מוצדקות, מכיוונה.
סיימנו את היום בנסיעה קצרה לכיוון האגם הכחול – 5 דקות נסיעה מהעיר, בכוונה להגיע גם לאגם הירוק, הקדוש למאורים.
נסענו לכיוון האגם הכחול, שם התמקמנו בקמפינג ממש על גדת האגם. כשהבנות ראו את החול הזהבהב ע"י האגם, כל תוכניותנו להגיע גם לאגם הירוק נמוגו. נותרה להן בדיוק עוד שלושת רבעי שעה של קצת שמש חמימה, ואת זה לא התכוונו לקחת להן. ים חפרה במרץ, כהרגלה, בונה עוד תעלת ימים, ויולי קבלה, כרגיל, השראה להצגותיה על רקע המים התכולים.
למחרת בבוקר שמנו פעמינו לכיוון האגם הירוק. מרוב שהאגם מוסווה, פשוט פספסנו אותו והמשכנו הלאה. כשעלינו על הטעות, וחזרנו על עקבותינו, מצאנו את נקודת התצפית היחידה המשקיפה על האגם הירוק מהכביש – מוסווית, ללא שילוט, כאילו משהו באמת רוצה להגן עליו. מנקודת תצפית זו ניתן להשקיף מאותה תלולית מימין על האגם הכחול, ומשמאל על האגם הירוק. ואכן – כל אגם עם הגוון שלו. מעבר לזאת, האגם הירוק מסווה לחלוטין בתוך צמחיה טבעית, ללא דרכי גישה. כמו שבן אמר - רק בניו זילנד הם יכולים להרשות לעצמם לבזבז אגם שלם בגלל ענייני קדושה...
לאחר הסיור הזה רצינו לעשות טיול אופניים בשמורת היעד הסמוכה, אולם לרוע מזל משכירי האופנים לא היו בעמדה משום מה, ולכן המשכנו לעבר הפעילות הבאה המתוכננת – ריגוש אקסטרימי בשם "זורב". מדובר בכדור פלסטיק ענק מנופח, שבתוכו כדור קטן יותר. ממלאים את הכדור הקטן בקצת מים חמימים, נכנסים פנימה דרך מנהרה בכדור הגדול שנחתמת – והופ – מגלגלים את הכדור במורד גבעה, כשהאדם שבתוך הכדורים מקפץ לכל עבר, ומחליק במים בתוך הכדור הקטן. יולי המסכנה וחובבת האקסטרים לא יכלה להשתתף כי ההשתתפות מותרת מעל גיל 6 בלבד, וים האמיצה בחרה להיות בכדור משלה, למרות ניסיונותינו לשכנעה לעשות את זה עם אחד מאיתנו בזוג. החוויה הייתה מהממת – ההרגשה של להיזרק לכל עבר, ללא כל שליטה, כשאתה מוגן בכדור מרופד, הייתה נהדרת. המים השפריצו לכל עבר בתוך הכדור, והוסיפו לאווירה של איבוד כל אוריינטציה ושליטה. יצאנו כולנו מאושרים ורטובים מהחוויה הזורבית שלנו, למעט יולי המאוכזבת שגלידת פיצוי אחת הצליחה להחזיר את החיוך לפניה.
לאחר מכן, החלטנו שהיום זה יום האקסטרים שלנו, ואם כבר אז כבר – ושבנו לשחזר את חווית הלוג' שלנו מקוינסטאון – למי שלא זוכר - מזחלות הרים חביבות, במסלול קרטינג היורד במורד ההר. כרגיל, לתחילת המסלול עולים ברכבל אל ראש ההר, המשקיף אל נוף מקסים של האגם המקומי. הפעם, המסלול היה הרבה יותר ארוך, עבר בתוך יער יפיפה, והדרך חזור הייתה במעלית כיסאות כמו בסקי, דרך יער של עצים גבוהים – ממש הזכיר לי את מסלולי המעליות באתרי הסקי. כשעשיתי את המסלול עם ים, ארנבות חצו את דרכנו, והרגשנו ממש כאילו אנחנו במזחלת שלג בתוך יער מהמם, רק בלי השלג. לאחר שני סיבובים עם הבנות, בן ואני קינחנו במסלול סולו לכל אחד – בנתיב המהיר והמשופע. לאחר סיום הלוג', ארזנו את הבנות והופ – התחלנו בנסיעה כשהכיוון – אוקלנד.
קצת על המועד בו אמור להסתיים הטיול בניו זילנד, שזה בעוד ארבעה ימים (אנחנו לא יודעים מה אתכם אבל אנחנו די לא מאמינים שזה חלף כל כך מהר).
אין מה לומר, ניתן להרגיש שהתעייפנו, או לחילופין, שאנחנו מגיעים לסוג של מיצוי (מבלי להרגיש שום סוג של מיצוי בחיבור ובחוויה המשפחתית). ביומים האחרונים מצאנו את עצמנו מדלגים על אתרים מתוכננים מפאת ההרגשה שיש בזה משום סוג של חזרה. למשל – היום היינו אמורים לעבור דרך מערת נטיפים וגחליליות, ולאחר הרהור חוזר במסלול, החלטנו שאנחנו לא מרגישים צורך בעוד מערת גחליליות. או למשל שלשום, היינו אמורים לעבור באתר טרמי הנחשב ליפה בניו זילנד, אולם אינפלציית האתרים הטרמים שעברנו, הוציאה לנו, או בעיקר לי, כל חשק לעבור בו. כמו כן, החלטנו לוותר על הריצה צפונה למקום שנקרא ביי אוף איילנד, שיש בו חופים מהממים, וזאת לאור העובדה שממתינים לנו עוד כעשרה ימים של חופים בתאילנד, ולפיכך נוכל להקדיש את הימים הנותרים להיכרות עמוקה עם אוקלנד וסביבתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה