בבוקר ניסינו להשכים ככל הניתן ולצאת מוקדם לדרך לעבר הקרחונים (קרחונים כאלו, נצר לתקופת הקרח, ניתן למצוא רק פה ובארגנטינה). בניגוד גמור לתחזית שדיברה על יום גשום ומגעיל, היום היה שמשי ויפה להפליא – ונראה כמו יום מושלם לפגוש קרחונים. נצחנו את הסטטיסטיקה המאיימת של 11 מ' גשם בשנה באיזור הזה. בדרך לקרחון פוקס – הקרחון הראשון, עצרנו לארוחת בוקר חביבה בחווה לגידול דגי סלמון כשבסופה האכלנו את הדגים (מעט אבסורד קודם לאכול אותם ואחר כך להאכיל אותם...). לאחר מכן הגענו לחניה של קרחון פוקס, שם צפתה לנו הליכה של כשעה עד לנקודת התצפית הקרובה ביותר המותרת על הקרחון. הקרחונים באיזור הזה הם דינאמים מאוד ויכולים להתקדם או לסגת, בהתאם למזג האויר, אפילו במטר-שנים ליום. האבנים בדרך לקרחון היו יפיפיות – אבנים מפוספסות, שניתן לראות בהן את כל השכבות ומכוסות בכיסוי בצבע כסף מהמם ונראות כאילו נפלו לתוך קלחת של צורף... כמובן שחזרנו עם משקל עודף מזה שיצאנו עימו, ונקווה שלא יעצרו אותנו בשדה התעופה – גם מטעמי אובר וויט וגם מטעמי שוד אוצרות טבע... לאחר הביקור בקרחון פוקס, המשכנו לכיוון קרחון פרנץ' ג'וזף הגדול יותר – כ- 12-13 קמ"ר. בכניסה לקרחון היו שני שבילים לבחירתנו – שביל של כחצי שעה הליכה שהיה כתוב עליו שהוא מוביל לנק' תצפית מהממת על הקרחון, ושביל של שעה וחצי הליכה לקרחון. כמובן שבחרנו בשביל הקצר... לא יאומן אבל גם לנו, ההליכה הרגישה קצרה מידי, התצפית לא היתה מהממת כמובטח והיתה רחוקה מידי, והחלטנו לעשות מייד לאחריו גם את השביל הארוך (אל תגידו שאנחנו לא משתפרים), מה גם שבאופן מפתיע עמדנו בזמני ההליכה הנקובים בשלט. לא יאומן, אבל גם פשטנו את הסווטשירטים והלכנו עם טי שירט. הדרך היתה יפה – חציה ביער יפה, וחלקה האחרון על סלעים ואבנים, לאורך הנחל שבקצהו הקרחון הולך ומתקרב אלינו. ים ואנו דילגנו ראשונות בקצב צבאי, ויולי, למרבה ההפתעה לא נשארה הרבה מאחור, לא יבבה והפגינה כישורי הליכה ומצב רוח מלווה ראויים להערכה. כשהגענו אל החבל הצהוב שאומר – עד כאן, מרחק עשרות מטרים מהקרחון, בבחינת ראה אך אל תיגע, קבלתי השראה לספר לים את סיפור משה ו"מנגד תראה את הארץ". ממש כך הרגשנו. צפינו בקנאה בחבורת צעירים החוזרת מטיול על הקרחון, מצויידים בנעלים מתאימות. לא ניתן לעשות הליכה על הקרחונים עם ילדים, אלא רק בקבוצות מאורגנות של מבוגרים. הדרך חזרה עברה חלק, והצלחנו לסיים את כל המסלול ברבע שעה פחות מהזמן המצויין – יולי מצטיינת הטיול (ונקווה שאכן מדובר בהתקדמות בסרגל המאמצים ולא ביציאה חד פעמית). בדרך לחניון הלילה, נוכח תחושת ההחמצה של הקרחון שלא ננגע, הזמנו טיסת הליקופטר לקרחונים ליום המחרת, בתקווה שמזג האויר יאפשר זאת.
למחרת בבוקר, התארגנו במהירות שיא כדי להגיע ליעד של התייצבות ברחבת ההליקופטרים בשעה הסנסציונית של 10 בבוקר. מרוב לחץ הצלחנו להגיע אפילו בתשע וחצי, וניצלנו את הזמן לשיחות טלפון עם המשפחות. הטיסה הייתה מהממת – פעם ראשונה שלי בהליקופטר, שניה של בן, ונהננו מאוד. הנוף היה מקסים והטיסה הייתה חלקה כחמאה. בקרחון פוקס נחתנו וירדנו, הרגשנו את הקרח ואת השלג שעליו, ועל קרחון פרנץ' ג'וזף - היותר מחורץ וכחלחל (בגלל העדר חמצן בקרח) צפינו מלמעלה – היה מאוד מרשים. ביומיים הקרובים מצפה לנו נסיעה ארוכה צפונה, לקראת האטרקציה האחרונה של האי הדרומי – טרק אייבל טזמן. טרם החלטנו אם נעשה אותו יומיים, או רק יום אחד, כי ליומיים יש צורך בהערכות של ממש – סחיבת עשרות קילוגרמים עם התרמיל על הגב (אוכל, מים וכלים לארבעתנו, לא כולל סחיבה אופציונאלית של יולי) ואנחנו לא בטוחים שנוכל לעמוד בזה. Abel או UnAbel? נראה בהמשך.
המשך היום הוקדש בעיקר לנסיעה יחסית ארוכה, וכדי לשבור אותה מעט, מאיה איתרה אטרקציה קטנה, עיר משוחזרת מתקופת בהלת הזהב, שנקראת שנטי טאון. מאחר ואף אחד מהמטיילים שהכרנו רשם/סיפר על כך משהו, נכנסנו ללא ציפיות וכן ללא מאיה (שנשארה לנוח באוטו עקב תחושת מחלה קלה – ככל הנראה עקב צריכת אלכוהול חריגה – ובכל מקרה חלפה במהירות). ההתחלה באמת נראתה כאטרקציה בינונית לילדים, שכן על אף השחזור הנאה של המבנים מבפנים ומחוץ כפי שנראו לפני 150 שנה, לא ניתן לצפות מהן להעריך שחזור של פאבים ובנקים (שגם צורתם היום יחסית זרה להן). יחד עם זאת הצלחנו להשתעשע בתמונות מומחזות (כמו שדני חסון הכי אוהב), כולל פריט לאספנים של יולי מתאמצת בשירותים של פעם (יולי כבר רצה פה זמן רב עם המנון שהמצאתי לה – "יש כאן שירותים – אני רוצה לנסות" שמשמעותו שבכוונתה לנסות כל שירותים ציבוריים הנמצאים ברדיוס של 100 מטר ממנה). בהמשך עלינו לאטרקציה המרכזית והיא רכבת קיטור אמיתית, בחזות עתיקה, שמוציאה המון אדים ונוסעת במהירות של פעם, כאשר הבנות מאושרות מהנסיעה המרנינה. לאחר שביקרנו בקטר המרשים יצאנו למצוא זהב. זו הייתה חוויה מעניינת שהסתיימה בסינון זהב מתוך כמות של אבנים וחול ע"י קערת נחושת. לאחר מאמצים רבים עלה בידי למצוא גם ליולי וגם לים די זהב כדי לחזור בגאווה ובשמחה עצומה לקרוון תוך שירת "הידד אימי, הידד אבי, הנה זהב אני מביא" – גרסת עוץ לי גוץ לי. מאיה מספרת שיולי הגיעה ממש עם עיניים נוצצות משמחה.
בהמשך הדרך עברנו דרך חוף הפנקייקים, בו ראינו שוב את נפלאות הרוח, המים והאוויר כאשר הם עובדים יחד על סלעים הסמוכים לים. בחוף זה רואים סלעים עצומים בגודלם שעוצבו כמו ערימות פנקייקים - הערומים אחד על השני. הבנות נתקפו רעב לדבר האמיתי (על אף שהסלעים אינם דומים לכך עד כדי כך) ולנו נותר רק לומר שננסה למצוא כאלו בהמשך הטיול...החוף אגב אכן יפיפה ומדובר בתופעה מרשימה אף כי לא דומה לפנקייקים.
חשבתי על הבנות שביומים האחרונים היו ב- סירת מרוץ, הליקופטר ורכבת קיטור אמיתית. קצת הרבה בשביל יומיים, לא? הן בכלל לא מצליחות לעכל את כל חוויות האקסטרים שהן עוברות, שאחרים יכולים רק לחלום עליהן בחיים שלמים.
למחרת בבוקר, התארגנו במהירות שיא כדי להגיע ליעד של התייצבות ברחבת ההליקופטרים בשעה הסנסציונית של 10 בבוקר. מרוב לחץ הצלחנו להגיע אפילו בתשע וחצי, וניצלנו את הזמן לשיחות טלפון עם המשפחות. הטיסה הייתה מהממת – פעם ראשונה שלי בהליקופטר, שניה של בן, ונהננו מאוד. הנוף היה מקסים והטיסה הייתה חלקה כחמאה. בקרחון פוקס נחתנו וירדנו, הרגשנו את הקרח ואת השלג שעליו, ועל קרחון פרנץ' ג'וזף - היותר מחורץ וכחלחל (בגלל העדר חמצן בקרח) צפינו מלמעלה – היה מאוד מרשים. ביומיים הקרובים מצפה לנו נסיעה ארוכה צפונה, לקראת האטרקציה האחרונה של האי הדרומי – טרק אייבל טזמן. טרם החלטנו אם נעשה אותו יומיים, או רק יום אחד, כי ליומיים יש צורך בהערכות של ממש – סחיבת עשרות קילוגרמים עם התרמיל על הגב (אוכל, מים וכלים לארבעתנו, לא כולל סחיבה אופציונאלית של יולי) ואנחנו לא בטוחים שנוכל לעמוד בזה. Abel או UnAbel? נראה בהמשך.
המשך היום הוקדש בעיקר לנסיעה יחסית ארוכה, וכדי לשבור אותה מעט, מאיה איתרה אטרקציה קטנה, עיר משוחזרת מתקופת בהלת הזהב, שנקראת שנטי טאון. מאחר ואף אחד מהמטיילים שהכרנו רשם/סיפר על כך משהו, נכנסנו ללא ציפיות וכן ללא מאיה (שנשארה לנוח באוטו עקב תחושת מחלה קלה – ככל הנראה עקב צריכת אלכוהול חריגה – ובכל מקרה חלפה במהירות). ההתחלה באמת נראתה כאטרקציה בינונית לילדים, שכן על אף השחזור הנאה של המבנים מבפנים ומחוץ כפי שנראו לפני 150 שנה, לא ניתן לצפות מהן להעריך שחזור של פאבים ובנקים (שגם צורתם היום יחסית זרה להן). יחד עם זאת הצלחנו להשתעשע בתמונות מומחזות (כמו שדני חסון הכי אוהב), כולל פריט לאספנים של יולי מתאמצת בשירותים של פעם (יולי כבר רצה פה זמן רב עם המנון שהמצאתי לה – "יש כאן שירותים – אני רוצה לנסות" שמשמעותו שבכוונתה לנסות כל שירותים ציבוריים הנמצאים ברדיוס של 100 מטר ממנה). בהמשך עלינו לאטרקציה המרכזית והיא רכבת קיטור אמיתית, בחזות עתיקה, שמוציאה המון אדים ונוסעת במהירות של פעם, כאשר הבנות מאושרות מהנסיעה המרנינה. לאחר שביקרנו בקטר המרשים יצאנו למצוא זהב. זו הייתה חוויה מעניינת שהסתיימה בסינון זהב מתוך כמות של אבנים וחול ע"י קערת נחושת. לאחר מאמצים רבים עלה בידי למצוא גם ליולי וגם לים די זהב כדי לחזור בגאווה ובשמחה עצומה לקרוון תוך שירת "הידד אימי, הידד אבי, הנה זהב אני מביא" – גרסת עוץ לי גוץ לי. מאיה מספרת שיולי הגיעה ממש עם עיניים נוצצות משמחה.
בהמשך הדרך עברנו דרך חוף הפנקייקים, בו ראינו שוב את נפלאות הרוח, המים והאוויר כאשר הם עובדים יחד על סלעים הסמוכים לים. בחוף זה רואים סלעים עצומים בגודלם שעוצבו כמו ערימות פנקייקים - הערומים אחד על השני. הבנות נתקפו רעב לדבר האמיתי (על אף שהסלעים אינם דומים לכך עד כדי כך) ולנו נותר רק לומר שננסה למצוא כאלו בהמשך הטיול...החוף אגב אכן יפיפה ומדובר בתופעה מרשימה אף כי לא דומה לפנקייקים.
חשבתי על הבנות שביומים האחרונים היו ב- סירת מרוץ, הליקופטר ורכבת קיטור אמיתית. קצת הרבה בשביל יומיים, לא? הן בכלל לא מצליחות לעכל את כל חוויות האקסטרים שהן עוברות, שאחרים יכולים רק לחלום עליהן בחיים שלמים.
בלילה עברנו חוויה מעט מצמררת. אני (מאיה) שקעתי בקריאה עד 2 לפנות בוקר. בחוץ התחוללה סערה שהלכה וגברה, כאשר בסביבות השעה 2 וחצי, הקרוואן שלנו התחיל לרעוד ולהתנדנד כמו אוניה בלב ים סוער – ואני לא מגזימה. ממש חששתי כי הרוח עלולה להפוך את הקרואן – לא ראיתי דבר כזה. עלו בי גם מחשבות שמא מתחולל מתחת לאפינו הוריקן קטן, ולנו שכחו לספר. בסביבות השעה 3, בן התעורר מהטלטלות הקשות. הסתכלנו אחד על השני ולא ידענו מה עושים. במבט החוצה, לא ראינו שום נפש חיה המתרגשת מהרוחות העזות, אבל אנחנו לא הפסקנו להיטלטל. הפיתרון נמצא בדמות שינוי קל של זווית החניה שלנו, כך שהרוח תכה ברוחב הקרוואן (כ- 2 מ'), ולא באורכו (7 מ'). לא יאומן כמה התזוזה הקלה הזו שיפרה את מצבנו – כל הטלטלות נפסקו באחת, והצלחנו לשוב לישון. נזכרתי בעצים שראינו לאורך הדרך שכל צמרותיהם נוטות בזוית חדה לצד אחד, גם בעת דממת רוח, כאילו שפוסלו ע"י משבי הרוח העזים, והרגשתי שחווינו זה מקרוב (תוך היסטריה קלה), את שהעצים הללו חווים באדישות ובעמידות רבה בכל לילה ולילה...
לי (בן) הסיטאוציה נראתה כלקוחה מרגע של נחת עם גיא זוהר המצולם במלמת חובבים המסתיימת בהתרוממות הקרוון באוויר ונחיתתו בים הסמוך עם הסיומת שרוב האנשים בקרוון יצאו עם פגיעות קלות - היה מפחיד...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה