16.2.09
פתחנו את הבוקר באסון אקולוגי בקרנב – הצפה במים האפורים שלנו... כנראה שמיכל המים האפורים התמלא מהר מהצפוי והצינורות העייפים של כיור המטבח לא עמדו בעומס והשפריצו לכל עבר... ובנוסף לכל הצרות, באופן מוזר מאוד, גם לא הייתה נקודת ריקון מים בקמפינג בו היינו... אז נאלצנו לאלתר, ועם ארון מטבח מלא מים, לנסענו מספר קילומטרים עד שמצאנו אתר בו יכולנו לרוקן בהחבא את המים האפורים שלנו לטבע. למרות שמדובר בסה"כ באמת במים אפורים ולא במי ביוב (מהכיור בלבד), די חששנו שאם משהו יראה אותנו אנו עלולים להכלא בגין השחתת הסביבה, ושאף תירוץ בדבר קרנב מוצף לא יעזור... למרבה המזל, לא נתפסנו, והצלחנו להתרוקן, להתייבש, ולהגיע ליעד הנוסף בהר קוק – הבריכות הכחולות, או כפי שהן נודעות בשמן הנוכחי – השלוליות הירוקות. במסלולון קצר זה, יולי כבר הפגינה ביצועי הליכה יותר טובים, וגם אנו השתפרנו ונמרחנו מכף רגל ועד ראש, לקראת השמש הקרירה שקבלה הפעם את פנינו בלעג. טפסנו לעמדת תצפית על קרחון טזמן, שכבר כמעט ונמס לגמרי, ומהרנו לנסוע לכיוון אומרו, משם היינו אמורים לצאת בערב לתצפית פינגווינים. הנסיעה היתה ארוכה למדי, ובדרך סטינו מהמסלול לראות אתר שנקרא סלעי הפילים – אתר בו יש סלעים ענקיים מאבני גיר על פני הקרקע, הדומים בחלקם לפילים ישנים. האתר שימש כזירת ההתארגנות למלחמה של מחנהו של אסלן בסרט סיפורי נרניה. מהרנו להגיע לקמפינג באומרו, כדי לא להחמיץ את תצפית הפינגווינים, תוך שאנו מסתפקים בארוחת ערב זריזה ועלובה של נקנקיות ופסטה. התחלנו את התצפית, בהתאם ללוח הזמנים שניתן לנו, בנקודת התצפית על הפינגווינים צהובי העיניים, שהם זן נדיר מאוד והבנו שהרבה פעמים לא רואים דבר. את הופעת החימום נתנו שני אריות ים, שבכל יום אחר היו נחשבים להצלחה מסחררת. אחרי המתנה בת כעשרים דקות, הואיל פינגווין צהוב עיניים אחד להגיח מהים לכיוון השיחים. טוב שהיינו מצויידים במשקפת כי הם היו רחוקים למדי. אנחנו התלהבנו מאוד, אבל הבנות לא הצליחו לראות דבר, ואיבדו את הסבלנות די מהר. זכינו לראות עוד פינגווין אחד שכובש את דרכו לשיחים, ואחר כך, הוכרענו ע"י הקור והבנות ודילגנו לעבר קהילת הפינגווינים הכחולים- שהינם הנפוצים יותר. התצפית הזו הייתה מאוד תיירותית, אם כי מרשימה – בשעה הייעודה החלו מטפסים מהים אל הסלעים עשרות פינגווינים, שהיו במרחק של 20-30 מטר בלבד מאיתנו. הם התקרבו בקבוצות קבוצות, עשו תחנות עצירה, נזהרו מכלבי הים שנותרו על הסלעים, והמשיכו בריצה אל המושבה שלהם על החוף, כשהם משמיעים קולות ניצחון רמים עם הגיעם למושבה.חזרנו לקמפינג בשעה מאוחרת.
את הבוקר הקדשנו לסידורים – קצת אינטרנט, ניקיון, וסוף סוף – שעת שיעורים של ים (אחרת זה לעולם לא יקרה...), כך שיצאנו בשעות הצהרים המוקדמות לדרך. עצרנו במקום שנקרא מאוריקי – בו יש סלעים עגולים, מפוסלים ומרשימים על הים – הצלחנו מאוד להתרשם למרות הרוח המקפיאה שלטענתי היתה יותר חזקה מחדר הסופה במוזיאון האנטרקטי (בן מכחיש). לאחר מכן, החלטנו להינכס למסעדה קטנה שצויינה בלונלי פלנט כאחת הכי טובות באי הדרומי (למרות חזותה המוזנחת) לאכול ארוחת צהרים נחמדה. ובכן, הארוחה היתה חביבה ביותר (אם כי לא מפילה), המחיר קפץ לפי 2 מאז הפרסום בלונלי פלנט (מדהים מה שפרסום בספר כזה עושה למקום), את היין שלנו לא קבלנו עד סוף הארוחה, אבל נהננו מאוד והיינו אחוזי פליאה מכך שיולי חלקה עימי את הדג שלי (כל הכבוד לגן רוית על הדבקות בהגשת קציצות דג). מיותר לציין שכל זמן ההמתנה לאוכל, חזינו ביולי רוקדת ושרה את השיר הפרטי שלה – "הילדה הכי יפה בגן". יש מילה יותר חזקה מנרקיס?
נקודת העצירה הנוספת שלנו הייתה בנקודת שאג – זו נקודת תצפית על אריות ים ופינגווינים. התחלנו בתצפית על אריות הים, והרוח איימה לחטוף מאיתנו את הפולקון, הרעידה את מצלמת הוידאו וגרמה לים לצעוק שצריך לתפוס מחסה... לאור המאבק הקשוח, די התלבטנו אם לרדת לנקודת התצפית השניה על הפינגיונים. בן ירד ככח חלוץ, וחסר עם הבשורה שאין שום דבר. אני החלטתי ללכת בשביל אחר, שבסופו ראיתי משפחה. שאלתי אותם אם יש משהו והם אמרו שרק פינגווין אחד. שאלתי אותם אם כחול או צהוב עין, והם לא ידעו להגיד. לקח לי בדיוק שתי שניות להבין שעומד מולי, ממש מחכה לנו, פינגווין צהוב עין, די קרוב, במלוא יופיו והדרו. אחרי ההמתנה הארוכה אתמול, ומרחק הצפיה הגדול, כאן, לא בשעה המקובלת של העליה לחוף, חיכתה הזכיה בלוטו. החלטתי לרוץ לקרנב להביא את האחרים בתקווה הקלושה כי הוא ישאר להמתין לנו, ואכן, גם אחרי מספר דקות שהאחרים הגיעו, הוא עדין עמד באותו מקום – עד כי חשבתי שהוא בובת גולם לתיירים תאבי פינגווינים כמונו... למרבה המזל הוא טרח בסוף להזיז את ראשו, כך שלא הרגשנו לגמרי מטופשים... צפינו בפלא, כשהפעם גם ים ראתה, ואח"כ חזרנו מרוצים למכונית בדרך לדנידין. בדנידין הגענו לקמפינג היפה ביותר שהיינו בו עד כה – מעל חניון הקרוונים, משקיפות גבעות של דשא, מפל, צמחיה מהממת, גשרים, שיחים, עץ לטיפוס ומה לא – והכל עומד לרשותנו (אמור לשמש כאתר לאוהלים שלא היו). לקחנו את הבנות למשחק מחבואים שהיה אמור להיות קצר (זה האתר האולטימטיבים למשחק מחבואים עם כל הצמחיה מסביב), ועם כל הסמכות ההורית שיש לנו, לא הצלחנו לחלץ אותן משם אלא כעבור שעתיים... הן היו פשוט באטרף, התחבאו, שחקו תופסת עם שערות סבא של מיני סביונים והיו מאושרות ברמות. בסוף, העייפות והרעב הכניעו אותן, והן הסכימו לרדת. קינחנו את הערב עם סטיק פילה (שדווקא לא היה מהטובים), וכמובן ששוב, עת ההשכבה במיטה של הבנות הייתה לא לפני 23:00, כשבחניון לא היה אור אפילו בקרוואן אחד נוסף. ים ברוב חוצפתה עוד העזה להתלונן במשך חצי שעה נוספת שהיא לא מצליחה להרדם...
אני והמפלצת
כשבוע לאחר שעליתי עליו, הרגשתי שהגיע הזמן לדווח על הקשר שנוצר ביני לבין המפלצת (למי שתהה מדובר ברכב, לא במאיה). ובכן, האמת, שגם אני נחרדתי מהמחשבה להוביל את משפחתי היקרה כאשר לראשונה אני נוהג במשאית עם הילוכים ובצד שמאל כאשר חוקי התנועה (בעיקר בכל הנוגע לפנייה שמאלה) מעט שונים. הרגיעה אותי העובדה שבנסיעותיי לקפריסין לפני כשלוש שנים, חוויתי את מהירות התרגלות החשיבה ללוגיקה השמאלית בכביש (כולל ההילוכים). בכל אופן, הרגע הראשון היה רחוק מלהיות אהבה ממבט ראשון. הרכב חרק, עשה רעשים איומים (מדובר ברכב ענק, גם בהשוואה לרוב הקרוונים האחרים עם מנוע דיזל ובעיית צירייה קשה – שבסוכנות אמרו שמדובר ברעש רגיל...) ובקיצור יחד עם מזג אוויר איום, ממש לא עשה לי את זה.
ביומיים הראשונים בקרייסצרץ, לא חלה שום התקרבות ממשית ביחסים, ונותרנו קרים זה לזה. כ"כ קרים שלעיתים הוא אף נכבה לי ברחוב, רחמנא ליצלן. אולם ההמשך היה מלבב הרבה יותר. כשיצאנו לדרכים הראשיות, הוא שייט לו באזור ה- 100 ללא קושי למעט רעש איום שמקשה לשמוע את הבנות (אם זה טוב ואם זה רע...), נענע לכל שגיוניתיי הכוללות בין השאר היסטריה קלה למראה כל רכב רחב בצד השני של הכביש הבוחנת את יכולתיו לשרוד את שולי הכביש ואיסוף עלים מעצים המוצבים סמוך לחניונים (לצורך מחקר כמובן). מאז גם גיליתי את מסעד היד בכורסת המנהלים המאוד לא נוחה שלו וההילוך השישי (שאני מניח שיפר את הרגשתו אליי לאחר יומיים של משיכות בחמישי) כך שאפילו זינוקים בעלייה הכוללים פנייה ימינה אינן מלחיצות כלל (הוא כנראה סומך עליי ואני על האל). עם הזמן סיגלתי גם יכולות של נהג משאית איטית שאינו מתרגש שהוא הרכב האיטי ביותר בבלוק (כבר לא פוגע לו בגבריות) ובכל הזדמנות נותן לכל הרכבים התקועים אחריו לעקוף אותו (זאת למרות שהוא נוסע סביב המהירות המותרת רוב הזמן) ובהתאמה ה"פתיחות" שלו ברמזורים אינן מאתגרות כיוונים אחרים.
מה שעוד מסייע מאוד בדרך ההתנהלות שלי בדרכים הוא ה- GPS האנושי היושב לצידי (לצד שילוט ידידותי ומעט דרכים יחסית), ודואג להרים שתיים-שלוש מפות בכניסה לכל עיר ועם הכוונה מדויקת מביא אותנו אל פתח החניון בו אנו אמורים לבלות את הלילה. חסרונו היחיד ביחס ל- GPS שכמעט לקחנו הוא שכאשר אני מפספס פנייה הוא אומר "למה אתה לא מקשיב לי או "אתה נוסע מהר מדי" במקום "מחשב מסלול חדש" הידידותי יותר...
זהו, כולי תקווה שנמשיך בידידות המופלאה, שמלווה גם בשיפור משמעותי של תפעול הקרוון בכל האספקטים האחרים, ונאפשר לו להובילנו בבטחה ברחבי ניו זילנד – עד כה הוא עושה זאת נהדר!!
לצערי יום לאחר שנכתב הפוסט הזה (ראו בהמשך הדיווח) התנגש בי שלט של חנות (כפי שמאיה כתבה בדוח דיווח תאונה) ומאז אני והמפלצת חזרנו ליחסים אינטרסנטים בלבד וכל רצוני ממנו שינהג יותר בזהירות בשבילי...
19.2.09
היום התחיל לא רע נסענו לראות את מושבת האלבטרוסים בחצי האי אוטוגו שבפאתי העיר דונידין. הדרך הלוך הייתה יפיפיה – נסענו בדרך המצוקים והיה נוף מהמם של ים משמאלנו, גבעות ירוקות וכפרים ציוריים מימיננו. הגענו למושבת האלברטוסים ושמענו הסבר על הציפורים. מדובר בציפורים מעניינות ומיוחדות ביותר – אורך מוטת הכנפיים שלהן הוא 3 מטר! הן מתרבות אחת לשנתיים במושבת הקינון שלהם (המושבה באוטוגו היא המושבה היחידה שאינה באי נידח באוקיאנוס הפסיפי או באנטרקטיקה), דוגרות על הביצים ואח"כ דוגרות מספר חודשים נוספים על הגוזלים שגדלים ומתפטמים במהירות שיא (ע"י ההורים המסכנים שלהם שעובדים כמו חמורים כדי להשביע את רעבונם) והופכים להיות יותר כבדים מההורים שלהם בגיל של חודשים ספורים! אחרי שהגוזל בן כ- 8 חודשים, בניסיון הראשון שלו לעוף הוא פורש כנפיים ועף לכיוון אנטרטיקה, שם ישהה ברציפות בין 3-7 שנים מבלי שינחת ולו פעם אחת על הקרקע! לאחר מכן, העופות הצעירים חוזרים למושבה ובמשך 3-4 שנים הם מפלרטטים עד שהם מוצאים בן זוג, עימו יבלו את כל יתר חיהם (אם כי הם ביחד רק בעונות הרביה), ואח"כ יתחילו להתרבות אחת לשנתיים וחוזר חלילה. לרוע מזלנו (ככל שהדבר קשור לתצפית על אלבטרוסים), היום היה שמשי ויפה והאלבטרוסים שאוהבים רוחות עזות,לא הפגינו בפנינו את כישורי התעופה שלהם (הם יכולים לעוף במהירות של 120 קמ"ש, ועוברים ביום כ- 500 ק"מ). ראינו כארבעה עופות מקננים, כאשר אחד מהם פשוט ישב על גוזל ענקי ומדי פעם החליק ממנו... הדרך חזרה היתה על שפת החוף והיתה יפה במיוחד. אני רציתי להגיע לגלריה העירונית לאומנות בדונידין, ולכן ויתרנו על עצירת קפה בבתי הקפה המפתים לאורך החוף. כשהגענו למרכז העיר קרצה לנו חניה יפה ממש ע"י מרכז מעבר לפינה. כנראה שהמראה הזה הלהיב את בן יתר על המידה, הוא שכח שעל גבו מפלצת של ממש, ולא רכב ספורטיבי ונמוך קומה ו- קווווצ..... הגג הגבוה שלנו נמחץ תוך השמעת קולות מחאה רבים ע"י מרפסת שעמדה ברוב חוצפתה בגובה נמוך מידי... אווצ... המראה הכואב ביותר היה לראות את פניה המתכרכמים של המוכרת בחנות כשהיא ראתה את הגג שלנו... ברור שהאירוע המבאס הזה, העכיר מעט את מצב רוחנו, בפרט כשנאמר לנו ע"י שירות הלקוחות המפואר של אפולו שהביטוח לא כולל את הגג! (???), וזה אחרי, שכמובן, עשינו את הביטוח הכי יקר בנמצא הכולל אפילו פטור מהשתתפות עצמית.... החלטנו ללכת לאכול גלידת ניחמים בעיר, ואני וים אפילו הספקנו לערוך הצצה חטופה בגלריה, אך חסרת שמחת חיים של ממש (תצויין לטובה ים שהעדיפה לבוא איתי לגלריה ולדחות את הגלידה המובטחת לאחר כך, בעוד שיולי צעדה היישר אל הגלידריה המובטחת – וכעונש – היא הפילה את גביע הגלידה מייד עם קבלת שיחת הטלפון המובטחת מאפולו בדבר כתובת המוסך המורשה הסמוך). אחרי שמימשתי ביי הוק וביי קוק את הבטחת הגלידה לים,. המשכנו למוסך המקומי, שם שני ניו זילנדים חביבים ביותר עשו לנו תיקון זמני עם חומר דמוי מסקנטייפ, כדי שהגשם לא יחדור לקרוואן, ובראיין – הטכני שבהם, הבטיח שזה יוכל להחזיק מעמד אפילו עד סוף הטיול שלנו כי זה חומר מיוחד. הערב עבר בעגמומיות מה, כששיא היום היה לראות את ההנאה של הבנות במתקנים ובמיוחד בטרמפולינה הענקית בקמפינג – מה שאומר שהיום היה עלוב למדי (אם כי הן באמת חגגו)... מי אמר בשלישי פעמיים כי טוב? דווקא עיר חמודה להפליא דונידין ולמרות החוויה המבאסת, נזכור אותה לטובה.
למחרת בבוקר, התחלנו את הדרך דרומה – לקטלינז. מדובר בדרך לאורך החוף הדרומי ביותר של ניו זילנד, הרצופה ב- 47 נקודות של טיולונים ואטרקציות למינהן.
כאן אולי המקום לעצור ולהסביר קצת עד כמה היום זולג לנו מבין האצבעות בסוג הטיול הזה בניו זילנד שמורכב, מבחינת ניצול זמן, משתי נקודות תורפה : הבנות והקרוואן, שכל אחד מהם הוא מפלצת שבולעת זמן ודורשת מנהלות.. אז נתחיל עם הדבר החמור ביותר – הבנות... כל מסדר הבוקר (אחרי שעות ההשכבה המאוחרות לא ניתן להעיר אותן לפני 9 בבוקר), ההפצרות שיתלבשו, מסדר צחצוח השיניים, התלבשויות, תסרוקות הבוקר וכו' – גוזלים זמן יקר. אחר כך מגיעות מנהלות הקרוואן והחיים בכלל – ארוחת בוקר, רחצת כלים, יבוש כל הכלים, איבטוחם בארונות, סידור הקרוואן, נקיונו (אין לתאר עד כמה הוא חוזר לסורו ומתלכלך – זה כנראה מה שקורה כשגרים ואוכלים עם שתי ילדות בתוך 14 מ' מרובעים ברוטו), החלפת מים מלוכלכים ונקיים, לפעמים כביסה תוך כדי, ביצוע קניות בסופר אחת ליומים (אין לנו מקום לאיכסון אספקה לזמן ארוך יותר) וכו' – כך שאנחנו לא יוצאים לדרך לפני 12:00 בצהרים במקרה הטוב, והצלחנו להגיע גם לשעות מאוחרות יותר... אחר כך – כל מסלול ועצירה לוקח לנו פי שתים זמן עם הבנות, וכמה שאנחנו מראש לא יומרניים, אנחנו נוטים שלא לעמוד בתכנונים המתונים שלנו. פיפי פה ופיפי שם (יולי עם הפטיש שלה לשירותים ציבוריים), נישנוש פה ונישנוש שם (אנחנו יכולים לדלג על ארוחות, אבל הפולניה שבי לא מאפשרת לי לדלג על ארוחות לבנות), שלא לדבר על הכנת ארוחת הערב, רחצת כלים, התארגנות למקלחת בקמפינג וכו'. אבל התמונה לא עד כדי כך שחורה- יש בכל זאת שתי נקודות אור שפועלות לטובתנו – אחת, העובדה שיש אור עד 21:15 והיום מאוד ארוך, והשניה - העובדה שהטיול אמור להמשך למעלה מחודש... אחרת היינו בצרות. אני מניחה שזה חלק ממהות הטיול במתכונת הנוכחית. עדין עולות מחשבות שכזוג, בבתי מלון, היינו יכולים להספיק בערך פי שניים...גם זה כנראה יבוא – אחרי שגוזלי האלבטרוסים שלנו יעופו מן הקן... ושלא תחשבו שאני מקטרת – מאוד כיף לנו איתן....
אז בחזרה ליום שלנו - הנקודה הראשונה דרכה עברנו היתה מיני כפרון בשם קקה פוינט. המקום היה ציורי ומקסים ובליבי גמלה החלטה ששם נישן. החוף סלעי ומדהים, בדיוק כמו שאני אוהבת, ויש שם בערך 10 בתים (לכן גם מיני וגם כפרון) ואין סוף פרחים בחצרות. משם המשכנו לנקודה הנקראת נאגט פוינט - שהיא תצפית מצוק שעליו מגדלור, על סלעי ענק המזדקרים מן הים, ועליהם חיים כלבי ואריות ים. המקום היה בהחלט מרהיב, אם כי לא ראינו כלבי ים במרחק של מטרים ספורים מאיתנו, כפי שהבטיחו לנו. אחרי הביקור בנאגט פוינט, החלטתי שאני חייבת עצירה לשם טיול רגלי על החוף הסלעי. מצאנו מקום אידיאלי- יפיפה ונטוש, ויצאנו עם הבנות וכוס יין אל עבר הסלעים. אחרי שעה ארוכה הצלחנו להביא את עצמנו לבקש מהבנות להתחיל ולהתכונן נפשית לעזיבה, ולשמחתנו הרבה, לקח עוד שעה תמימה עד שתוכנית העזיבה אכן יצאה לפועל. ים סרבה בתוקף להתפנות, שכן היא הייתה באמצע בניית תעלה מרשימה ביותר בחול ויולי לא הפסיקה לעשות שירים, ריקודים, והצגות תוך שהיא שובה באסרטיביות על גבול האגרסיביות את הקהל בצעקות "מי רוצה להסתכל עלי", כל אימת שנפנינו לחלום אל מול החוף הרומנטי. טוב, אז עד שזזנו, היום די נגמר, ותוכניותנו לראות דברים נוספים די עלו בתוהו. ברגע של חולשה, ויתרתי על התוכנית לישון בקקה פוינט (שמשמעותו הייתה חזרה אחורה של רק 8 ק"מ), ונסענו הלאה, בניסיון למצוא קמפינג קצת בהמשך הדרך. הגענו בשעה מאוד מאוחרת למחנה קמפינג שהיה נראה מעט מבהיל בהתחלה – לי הוא עשה אסוציאציה של שיכון קרוואנים בשיכון עוני של ארה"ב. אבל, במבט שני – היה לו הרבה אופי. הוא היה ממוקם על שפת הים ממש, במחנה טבעי ולא מלוטש. היתה בו חבורה גדולה של טיילים מקומיים. המטבח, עמדת הגריל והשירותים הפתיעו לטובה, אל מול הציפיות שלנו ואכלנו ארוחת ערב חביבה ביותר. פגשנו שם זוג הולנדי מבוגר, שיצא לטיול פרישה, קצת קשקשנו איתם. חרף כל הכוונות – שוב לא הצלחנו להשכיב את הבנות לפני 23:00... הבוקר שלמחרת נמרח בגלל שתי מכונות הכביסה שסירבו להתייבש ולהסתיים, וניצלנו את הזמן להתקדם מעט בלוח הכפל עם ים (ממש לא יוצא לה להכין שיעורים). בכלל, אנחנו מגיעים לקמפינג כ"כ מאוחר – בסביבות 19:00, ואז מתחילות כל ההתארגנויות שתיארתי קודם, ככה שהרבה זמן פנוי אין לנו, ומאז שהגענו לניו זילנד לא שחקנו אפילו פעם אחת בכל משחקי הקלפים והחברה שארזנו בקפידה. הנקודה הראשונה אליה הגענו ביום שאחרי היתה מפלי פורקנאווי. האטרקציה האמיתית בעיני היא הדרך אל המפלים- מדובר ביער גשם של ממש, מקסים שמגיע ממש עד לחוף הים – לקוח לגמרי מהטרילוגיה של שר הטבעות. הרגשנו כמו בתוך סיפור אגדה. היינו מאוד מרוצים מעצמנו שעשינו את המסלול במהירות וביעילות, והמשכנו בדהרה אל האטרקציה הבאה, כאשר לפתע נתקלנו בפקק בלתי צפוי שלא ניתן היה לפספס את סיבתו – עדר של מאות כבשים הועברו מכר מרעה אחד לאחר – הכל כולל צעדה של לפחות קילומטר על הכביש הראשי. כמובן שהבנות מייד הועברו קדימה, וצפו בים הכבשים הצועדות לפנינו. כשמסביבם הכלבים השומרים על העדר ונוגשים בכבשים שוררות. מספר כבשים סוררות, שגם הכלבים לא יכלו להן, הועמסו בצורה אגרסיבית משהו, ע"י האיכרים, על גבי טנדר שסגר את הכח, והושכבו על גבן עם הרגלים כלפי מעלה – תנוחה ממנה לא זזו. אנו ליווינו במבטנו ובליבנו את הכבשים הסוררות שבפינת העונש... באמצע הפקק מצאנו מפלט באוטובוס ישן שנשא את השלט "הצועני האחרון". באוטובוס ובגינה הסובבת אותו, בנה הצועני האחרון (שאיננו יודעים אם הוא באמת צועני) גן של משחקים, התחכמויות, המצאות, פטנטים ודברים מגניבים לסוגיהם – הכל בעבודת יד והכל מטובל בשלטים המגלמים חוש הומור ותחכום למכביר. כך למשל בכניסה עומד פסל ענק של שלד של יצור דמוי תנין/אדם, הרוכב על אופנים ישנות, וכשמסובבים את הידית שמצד הפסל השלד מפדל ומזיז את הלסת, או שלט בכניסה לאוטובוס שאומר "החים מלאים בפיתויים והכפתור הזה הוא אחד מהם", וכשלוחצים על הכפתור, ניתז שפריץ מים על הלוחץ. השלט בכניסה לחצר אומר – הורים, "אנא שלטו על ילדכם, אחרת הם יעלמו לעד" (באנגלית זה נשמע טוב ומסתורי יותר), ועוד כהנה וכנה דברים. בן פגש שם חבר מהעבודה לשעבר, וזה היה נחמד להיפגש בחור שכזה.
מאחר והבלוג מטעמים טכניים של זמן (מאיה כותבת תוך כדי נהיגה) ושל כישרון (אין תחרות ליכולת הכתיבה של מאיה) הועבר לניהולה של מאיה כאשר אני משפץ אותו מעט, החלטתי לתבלו מדי פעם בתחושות שלי שיתערבבו בתיאור של מאיה.
המפגש עם אותו חבר מהעבודה לשעבר, הוא מבחינתי חזות השינוי שחל באדם הנמצא פה. אנשים שעד לפני מספר חודשים התווכחו בעקשנות ובדעתנות על ענייני תקציב, אישור רכש וניהול מו"מ (אותו חבר ניהל את התשתיות בעבודתי לשעבר) מתרגשים כילדים מתחרות הכבשים ומהטיפול בסוררות שתוארו לעיל ומנהלים כעת דיונים על נופים ומסלולים בחיוך ובחולמנות של בני 22 (כל זאת מבלי לדסקס ולו במעט זכרונות מהעבודה המשותפת). הפגישה איתו הזכירה לי הצגה שראיתי בזמנו עם ים וזואי שנקראה "משחקי ילדים", כאשר הלך המחשבה של גיסי ושלי בעקבותיה, היה שבמידה רבה מאוד גם העבודה הבסיסית שלנו (תחרות מול קבוצה שנייה על זכייה במכרז, מלחמה על השגת יעדים שונים, משחק המו"מ וכיו"ב) הם בחזקת משחק ילדים אם מוכנים להתייחס לכך בדרך זו. דווקא הבגרות לראות זאת כך, מקילה על קבלת הכישלונות (במקרה של הפסד בתחרות שכזו). תחשבו על זה!
המשך הבלוג - לאחר שני העיכובים הבלתי צפויים, שמנו את פעמנו להמשך האטרקציות (זוכרים – הינו בדרך לכבוש 4 אטרקציות בלבד מתוך 47). הגענו למארות הקטדרל – אלו מערות ענקיות שניתן להגיע אליהן רק ארבע שעות ביום – בזמן שיא השפל. הדרך ליערות היתה שוב דרך יער גשם מדהים ביופיו, ודילגנו בקלילות בירידה המקסימה אל חוף הים. המערות היו ענקיות ויפות, ובדרך חזור, שהיתה כמובן בעליה כולה, יולי החלה לקרטע, עד שהועמסה על ידיו של בן. ים החליטה שהיא תהיה "זרזן" של יולי, ודלגה כל פעם כמה צעדים קדימה, כשהיא נצבת כל פעם בתנוחה מפתיעה במקום אחר, ומשמיעה קולות זירוז. בסוף העליה, גם את הזרזן היה צריך לזרז... משם נסענו לאתר שנקרא קוריו ביי, שאמורים להיות שם הרבה מאובנים וגיאולוגיה מעניינת. מאחר ויולי שלא ישנה כל היום נרדמה, אני נשארתי איתה בקרוואן, ותכננתי לעשות משמרת שניה בחוף, כשבן וים יחזרו. לפתע פתאום ים הגיעה אלי בריצה – יש פינגווינים צהובי עיין ממש על ידנו. נטשתי את יולי הישנה ורצתי לכיוון החוף ומה שראו עיני היה ממש לא יאומן, במרחק 10 מטרים בלבד מאיתנו, עמדו זוג פינגווינים צהובי עין כדוגמנים. המראה היה כ"כ מרהיב שרצתי להעיר ולהביא את יולי. והם עדין עמדו וחיכו גם לה. הם עמדו שם משך כל ביקורינו, ומצאנו גם זוג פינגווינים נוסף שעמד וחיכה. נראה שהפינגווינים צהובי העין בחוף הזה לא שמעו על כך שהם אמורים להיות נדירים ופחדנים... בשלב הזה ים בקשה לעשות סרט וידאו על הפינגווינים לזואי, והחלה מצלמת את המראה המרהיב. אנחנו, שקראנו בספר פסיכולוגיה להורים שצריך לתת לילדים לחוות את הטיול, הנחנו לה לחרטט בסרט משלה, כשאנו מניחים שהפינגווינים יהיו בוודאי מחוץ לפריים. את המאובנים לא הצלחתי ממש לראות בלי הדרכה גיאולוגית מקצועית, אבל החוויה של לחפש אותם נקטעה באיבה עת שמעתי הד של חבטה מאחור, שמייד היתה לי תחושה שהיא קשורה איכשהו אלי. הסתובבתי וראיתי את ים מתרוממת מתוך שלולית של ים (איך לעזאזאל היא הצליחה למצוא את השלולית היחידה שהייתה בעומק החוף?! – כנראה שרק ליחידי סגולה יש כישרון שכזה). הבטתי באין אונים כשראיתי את היד עם מצלמת הוידאו נמשית ממעמקי השלולית, ומייד לאחר מכן באה כהדרן נפילה נוספת שהכחידה כל שמץ של תקווה שמצלמת הוידאו במקרה ניצלה. בן ואני עמדנו המומים, מקפידים שלא לצעוק על השלימייזל הרטוב והמושפל שלנו, ואני רצתי איתה לקרוואן להחליף בגדים. ים, לעומת זאת, אחרי שסיננתי בעדינות שסביר שהמצלמה כבר לא תעבוד יותר, לא הפסיקה להתייפח על כך שלא תוכל יותר לצלם סרט על פינגווינים, ניסתה לבקש לקבל את מצלמת הסטילס שלי (ששייכת בכלל לתאנים), והייתה המומה כשהיא נתקלה בסירוב חד משמעי. פלנטה אחרת הילדה הזו. כשיצאנו מקוריו ביי, השעה הייתה כבר שמונה בקירוב והבנו שלאטרקציה הרביעית ואחרונה שתוכננה להיום כבר לא נגיע, והתמקמנו בחניון הצמוד. כבר לא היה אף אחד במשרד ולא הייתה אף נקודת חשמל פנויה, אז התמקמנו סתם כך, כמו קרוואן בשטח. סיור נוסף בפארק העלה כי מדובר במינימום של המינימום – מקום חניה בלבד, שתי אסלות לכל המחנה – בלי מטבח ובלי מקלחות. טוב שהיו נקניקיות בפריזר, לעת חירום, שיכולתי לבשלן על כירת הגז בתוך הקרוואן בלי להסריח את כל הבית שלנו... הלכנו לישון, חוששים להשאיר אור ללילה, כדי לא לרוקן את המצבר – דבר שלא התקבל בהבנה רבה ע"י הפולקון, אז בסופו של דבר ישנו כל הלילה עם הפנס דולק.
למחרת בבוקר, התעוררנו לגשם ויום אפרפר. הדולפינים, אריות הים והפינגווינים שהיו אמורים לחכות לנו על החוף (כהמשך ליום אתמול) החליטו לנצל את היום האפרפר לשחייה ולפיכך לא ראינו אותם (למעט את זנב הדולפינים שקפצו בחוף שמולו לנו) והחלטנו לעשות נסיעה ארוכה ישירות למנפורי – הפיורלנד של ניו זילנד. עצרנו בדרך להצטייד במידע ואוכל באינקרובל – עיר שאמורה להיות די משעממת, והופתענו לטובה מהפארק העירוני המקסים, בו טיילתי עם הבנות בזמן שבן היה באינפורמיישן. היה שם גן ורדים מדהים וריחני, הבנות אספו עלים שנפלו במרץ רב, ואחר כך הלכנו לכיוון אגמים מלאי ברווזים, שרדפו אחרינו ללא לאות.
הדרך למנפורי הייתה רצופה בגשם, אך עם הגענו, הוא די פסק. ארבעת הימים הקרובים אמורים להיות גשומים מאוד, עד כדי כך ששקלנו להחליף את היעד של הפיורדלנג עם קווינסטאון, אולם לא היו לנו תוכניות לארבעה ימים בקווינסטאון ומשמעות הדבר היה גם עוד ארבע שעות נסיעה מיותרות והחלטנו לדבוק בתוכנית המקורית, מה גם שבאיזור הפיורדלנד כמעט תמיד גשום (יורד של 7000 מ"מ בשנה), אז הנחנו (וגם קבלנו אישור על כך מבלוג של משפחה אחרת) שנחמד לבצע את תוכניות השייט גם במזג אויר גשום. קנינו כרטיס משולש - שייט מחר במנפורד סאונד - הפיורד הצפוני ביותר, מערת הגחליליות ב"טה אנו" למחרתיים, ושייט בדאוטפול סאונד – שהוא פיורד צר וארוך ביותר, שקפטן קוק פחד להכנס אליו שכן הוא היה doubtfull אם יצליח לצאת ממנו בהעדר רוח עקב רוחבו (ומכאן שמו) ליום שאחרי מחרתיים.
התמקמנו בקמפינג מאוד נחמד – מטבח עם חזות ממש ביתית וחמודה, מקלחות יפות עם פרחים ומראות יפות עם מסגרת עץ אובלית, בתוך יער יפיפה, משקיף על האגם, אך עם מוזרויות משלו – חניון של הרבה גרוטאות של מכוניות ומשאיות צבאיות, לפחות עשר מכוניות מיני מיינור ישנות חונות בשורה ישרה, וקמצנות הזויה בדברים הקטנים – מקלחות עם טיימר של 7 דקות, שמותירות אותך המום בזרם מים קרים עם השמפו על הראש, ונאלץ לדדות מחוץ למקלחתו כדי להאריך את הטיימר... הבעלים נראה אדם מוזר ותמהוני, שהיינו בקלות יכולים להאמין עליו שהוא רוצח סידרתי או שהוא כלא את ביתו במרתף משך 20 שנה... אנחנו נטולי אינטרנט בימים האחרונים, ולכן כששורות אלו יגיעו לרשת, תמצאו את עצמכם נאלצים לקרוא די הרבה במרוכז).
הבוקר נסענו לכיוון מלפורד סאונד. הדרך אמורה להיות מקסימה, אבל אותנו ליוו עננים בגובה האף, וגשם טורדני. בהמשך מזג האויר התבהר ונסך בנו אופטימיות זהירה, הכביש נהיה יפה מרגע לרגע – מוקף בנהרות ומפלים יפיפים (או "נאים", כפי שהסכמתי לומר מבעד לענן, מה שהקפיץ את בן כנחוש נחש). מאחר שמיהרנו, לא עצרנו להתעכב באתרים בשולי הכביש, וזה מתוכנן למחר בבוקר, בדרך חזרה לטה אנו שאמורה להיות הרבה יותר נינוחה.
מילה אחרונה להיום ממני (בן), קצת על תושבי ניו זילנד, נהוג לאמר עליהם שהם נחמדים ואדיבים בצורה יוצאת דופן. אם כך, אנחנו כנראה פגשנו רק מהגרים.... מרבית נותני השירות פה (בעמדות המידע, בחברות הספנות, בסופרים), נותנים את השירות המינימלי עם חיוך נלווה בחלק מהמקרים אך עם תחושה של קור מקפיא מאחוריו. זאת כאשר אנו מסתובבים עם יולי בעלת היכולת להמיס כל מבוגר כמעט. את חלקם יכולנו בקלות לסווג כרוצחים סדרתיים בפוטנציה. לצד זאת זכינו לכמה מחוות משמעותיות מהאנשים הפשוטים כמו גברת שדפקה לנו על החלון כשראתה שאנו מסתכלים במפה בתוך האוטו כדי לסייע לנו בניווט, או אדון שכיוון אותי בחניה בהתמדה אחורה באתר תיירותי במשך כחמש דקות כאשר לו עצמו הוא הותיר לא יותר מדקה אחת לאטרקציה משמעותית כנוגט פוינט מאחר והיה לחוץ בזמן (הוא בניגוד אלינו ככל הנראה תכנן לעבור בכל הנקודות בקטלינז).
כמו כן, רוב המטיילים בה הם פנסיונרים (שמרבים לעשות זאת בקרוונים כמונו) ותרמילאים בגילאי ה- 20. ילדים הם בחזקת חיה נדירה פה, ולמרות זאת הם מקבלים יחס ראוי בהחלט במקומות התיור. חלק ניכר מהמטיילים הם מטיילות העושות זאת ביחידות, בזוגות ובקבוצות ככל הנראה בשל הבטחון היחסי בטיול בה. עם זאת, לאלו מכם שכבר חושבים לארוז בעקבות גן העדן התיאורטי הזה כדאי להירגע, אנו כבר כמעט שבועיים פה ולא ראינו פה אף לא אחת (תיירת או מקומית) שראויה לציון מיוחד. בקיצור, תבואו בגלל הנופים - הם באמת עוצרי נשימה ובלתי ניתנים לתיאור או לצילום ולא בגלל הבחורות...
